בשלהי שנת 2002 יצאתי לטייל בעולם הגדול. ביתר דיוק יהיה נכון לומר שיצאתי לטייל בניו זילנד ואוסטרליה. שנה וחצי שהיתי שם. חצי שנה בניו זילנד ועוד כשנה באוסטרליה. בסוף גם הייתי שבועיים בתאילנד.
לאחר הטיול ההוא ירדתי לגיחה קצרה לסיני, אי שם באמצע 2005.
בשנת 2009, אחרי פגרה של ארבע שנים, יצאתי לתרמל שוב. הפעם בדרום קוריאה וביפן. ארצות שחלמתי לטייל בהן מאז הטיול הראשון.
בכל מה שקשור לשבוע בסיני, לא ניהלתי שום יומן מסע מסודר. לא היה צורך. שבוע שלם התבטלתי בחופי דהב עם חברי הטוב, סנסיי יושי. מהבוקר ועד הערב השתכנו באיזה מסעדה על החוף, שיחקנו שש בש, ניגנו בגיטרה, הלכנו לשחות, טיפסנו על איזה הר...ואכלנו במסעדה של קולונל עיוור אחד. היה גם איזה מצרי מטומטם שהטריד את מנוחתי, אבל זהו.מה גם שלא נהניתי שם, וחזרתי עם הרגשה שמצרים זה חרא של עם, חרא של מקום, ואין פלא שניצחנו אותם במערכות צבאיות. לא צריך יותר מדי שכל בקודקוד בשביל להכריע עם נבער כמו העם המצרי.
בטיול הראשון הצלחתי לנהל יומן מסע כמעט לכל אורך הטיול. בשנה וחצי מילאתי 13 מחברות של A8, כ-2000 עמודים. לעיתים תיארתי מה שעבר עלי מבחינת הטיול, ולעיתים מה שעבר עלי מבחינה רגשית. לכן זהו מסמך אנושי שערכו לא יסולא בפז, ובעצם מהווה עבורי מסמך אוטוביוגרפי להכרת האני עצמי. מעניין שבכל ניסין לקרוא את יומן המסע ההוא "עד קצה העולם - ובחזרה", נתקעתי בערך באותו חלק... לא שהיומן משעמם, אלא מפני שכנראה היה איזה מחסום ריגשי כלשהו שמנע ממני להמשיך לקרוא. זה קרה לפני החלק השישי, שבסיומו אני מגיע בטיול שלי לעיירה אוסטרלית ציורית בשם באנדברג. עיירה זו, היא אולי המקום הכי עוצמתי שהייתי בו...ואין יום מאז, וכמעט חלפו להן 7 שנים מאז..שאינני חושב על המקום ההוא, או על האנשים שפגשתי במקום הזה. המקום הזה הוא כמובן ההוסטל שהשתכנתי בו במשך עשרה שבועות ארוכים ובלתי נשכחים.
אז הטיול הראשון מתועד, הטיול האמצעי לא, והטיול האחרון מלפני שנה...בערך. באמת שניסיתי לתעד אותו. היה קשה, היה קשה מפני שמדובר היה בטיול קצר יותר ואינטנסיבי יותר. אומנם הטיול ערך כ-50 ימים, אך אלו היו ימים ארוכים מאוד. בהתחלה ניסיתי לרשום משהו, אבל זה לקח יותר מדי זמן לסיים יום אחד...כך שניסיתי לרשום תמצית, אבל גם זה לא היה קל. אצטרך לעבוד על זה..להסתכל בתמונות שיסייעו לי לזכור סיפורים. זה היה טיול נהדר, חיכיתי לו כל כך הרבה שנים, ובסופו של דבר, הטיול הגיע, היה ונסתיים כאילו לא היה. עד היום אני לא משוכנע שבכל הייתי שם. למרות שהזיכרונות עדיין מאוד טריים.
לכן, החלטתי לנסות לכתוב יומן מסע שנה אחרי המסע האחרון...
זה בעיקר בשבילי...
לאחר הטיול ההוא ירדתי לגיחה קצרה לסיני, אי שם באמצע 2005.
בשנת 2009, אחרי פגרה של ארבע שנים, יצאתי לתרמל שוב. הפעם בדרום קוריאה וביפן. ארצות שחלמתי לטייל בהן מאז הטיול הראשון.
בכל מה שקשור לשבוע בסיני, לא ניהלתי שום יומן מסע מסודר. לא היה צורך. שבוע שלם התבטלתי בחופי דהב עם חברי הטוב, סנסיי יושי. מהבוקר ועד הערב השתכנו באיזה מסעדה על החוף, שיחקנו שש בש, ניגנו בגיטרה, הלכנו לשחות, טיפסנו על איזה הר...ואכלנו במסעדה של קולונל עיוור אחד. היה גם איזה מצרי מטומטם שהטריד את מנוחתי, אבל זהו.מה גם שלא נהניתי שם, וחזרתי עם הרגשה שמצרים זה חרא של עם, חרא של מקום, ואין פלא שניצחנו אותם במערכות צבאיות. לא צריך יותר מדי שכל בקודקוד בשביל להכריע עם נבער כמו העם המצרי.
בטיול הראשון הצלחתי לנהל יומן מסע כמעט לכל אורך הטיול. בשנה וחצי מילאתי 13 מחברות של A8, כ-2000 עמודים. לעיתים תיארתי מה שעבר עלי מבחינת הטיול, ולעיתים מה שעבר עלי מבחינה רגשית. לכן זהו מסמך אנושי שערכו לא יסולא בפז, ובעצם מהווה עבורי מסמך אוטוביוגרפי להכרת האני עצמי. מעניין שבכל ניסין לקרוא את יומן המסע ההוא "עד קצה העולם - ובחזרה", נתקעתי בערך באותו חלק... לא שהיומן משעמם, אלא מפני שכנראה היה איזה מחסום ריגשי כלשהו שמנע ממני להמשיך לקרוא. זה קרה לפני החלק השישי, שבסיומו אני מגיע בטיול שלי לעיירה אוסטרלית ציורית בשם באנדברג. עיירה זו, היא אולי המקום הכי עוצמתי שהייתי בו...ואין יום מאז, וכמעט חלפו להן 7 שנים מאז..שאינני חושב על המקום ההוא, או על האנשים שפגשתי במקום הזה. המקום הזה הוא כמובן ההוסטל שהשתכנתי בו במשך עשרה שבועות ארוכים ובלתי נשכחים.
אז הטיול הראשון מתועד, הטיול האמצעי לא, והטיול האחרון מלפני שנה...בערך. באמת שניסיתי לתעד אותו. היה קשה, היה קשה מפני שמדובר היה בטיול קצר יותר ואינטנסיבי יותר. אומנם הטיול ערך כ-50 ימים, אך אלו היו ימים ארוכים מאוד. בהתחלה ניסיתי לרשום משהו, אבל זה לקח יותר מדי זמן לסיים יום אחד...כך שניסיתי לרשום תמצית, אבל גם זה לא היה קל. אצטרך לעבוד על זה..להסתכל בתמונות שיסייעו לי לזכור סיפורים. זה היה טיול נהדר, חיכיתי לו כל כך הרבה שנים, ובסופו של דבר, הטיול הגיע, היה ונסתיים כאילו לא היה. עד היום אני לא משוכנע שבכל הייתי שם. למרות שהזיכרונות עדיין מאוד טריים.
לכן, החלטתי לנסות לכתוב יומן מסע שנה אחרי המסע האחרון...
זה בעיקר בשבילי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה