“There are no foreign lands. It is the traveler only who is foreign.” – Robert Louis Stevenson
12-03-2010
בוקר. בוקר ראשון בארץ זרה ועוד בדרום קוריאה. הדירה של ג'יימי הייתה ריקה מנפש חיה. לקח לי שנייה להבין היכן אני ואיך הגעתי לדירה הזו. ניסיתי להיזכר בלילה שעבר, כי זכרתי שכל הזמן משהו העיר אותי, ואכן..מאוחר יותר גם ג'יימי וגם קים-לי התנצלו על כך שהם נתקעו בי כאשר הלכו לשירותים או יצאו לעבודה. אני לא כזה ארוך, אך גם הדירה לא הייתה כה גדולה.
השעה הייתה שבע בבוקר, ואני התחלתי להתארגן לקראת היום הראשון שלי בסיאול. איזו התרגשות. לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות במשך היום, ובטח שהיו לי חששות, בגלל הבדלי שפה ותרבות. חששתי משום מה שאסתבך, למרות שהחשש הזה הגיוני, אין באמת ממה לחשוש. אולי בעצם חששתי שלא אסתדר במהלך היום או שאלך לאיבוד.
בכל מקרה, נכנסתי לשירותים, התרחצתי והתנקיתי. השירותים של הדירה היו דווקא לא רעים בכלל, היה אמבט והיתה אסלה וכיור קטן שאילו הייתי נשען עליו קצת הייתי מוריד אותו לגמרי.. אם אני זוכר נכון כמו בדירה עצמה גם בשירותים היו טאפטים. התאורה הייתה ממש עמומה וזה דווקא היה משהו שאהבתי. מה שהיה מוזר לי, שרק כאשר נכנסתי לאמבט יכולתי לשמוע את הטלוויזיה מהדירה של השכנים. תמיד היה נשמע כאילו הם צופים בטלנובלה קוריאנית. ואלו, למען האמת, מצוינות.
מכיוון שזו לא הדירה שלי ובעצם חשתי שאני נמצא כאן על תנאי, מה שבטוח לא היה כך, התנהגתי כאילו נמצאתי בחנות חרסינה. בזהירות רבה. לא השארתי שום עקבות לכך שהייתי. אפילו את הפוטון החזרתי מקופל מתחת לספה וגם את השמיכות קיפלתי והנחתי על הספה. הזכר היחידי לכך ששהיתי בדירה הזו בזמן שלא הייתי שם היה תרמיל הגב הגדול שלי. כל תכולת הכבודה שלי הוחזרה לתוך התרמיל מדי בוקר, לפני היציאה. אני משוכנע שגם אורחים אחרים הרגישו צורך לעשות כן.
לקראת השעה שמונה בבוקר, ניסיתי לנתק את עצמי מן המחשב. השארתי לכל החבר'ה בבית הודעות בפייסבוק שאני בסדר. ניסיתי להתחיל להחיש את עצמי החוצה, זה לא היה פשוט, כמו שהזכרתי מקודם, חשתי חששות כלשהן.
ולמרות זאת, אספתי את התרמיל גב הקטן שלי לטיולי יום, וידאתי שיש בתוכו כל מה שאני חושב שאני צריך, ולאחר מכן לקחתי את צרור המפתחות וניסיתי לפתוח את הדלת. תאמינו לי שבהתחלה לא הצלחתי..היה שם איזה טריק וקצת התקשיתי, אך לבסוף הצלחתי ומצאתי את עצמי בחוץ, בפרוסדור הקצר. סגרתי את הדלת מאחורי, והתחלתי לנוע לכיוון היציאה. זה היה מראה מוזר מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחוץ באור יום, והמקום היה נראה שונה לחלוטין ומה גם שהתודעה שלי עוד לא הספיקה להתרגל למראות ולריחות ולאווירה של ארץ שונה לחלוטין מכל מה שהייתי רגיל אליו בשנים האחרונות.
זה היה בוקר קר. מן הסתם, קרוב לאפס מעלות, לעיתים פחות מכך. ניסיתי לזכור את ההדרכה של ג'יימי לגבי ההגעה למה שהיה נראה לי כמו יעד ראשון טוב, מוזיאון הזיכרון לחללי המלחמה של קוריאה. לאחר שסגרתי את השער של הבניין, פניתי ימינה וירדתי במורד הרחוב. העלייה הייתה זכורה לי, ובפעם הראשונה חששתי שזו תהיה עליה ארוכה, אך הסתבר לי שלא, ובירידה הכל היה נראה אחרת. זה היה נראה כמו אזור יוקרתי יותר של סיאול עם דירות פחות בסגנון הסיני\קומוניסיטי של צפיפות. מלבד הקור היה נראה כאילו מדובר ביום יפה, השמיים היו תכולים, אך זה עמד להשתנות. צילמתי את מעלה הרחוב (בתמונה) כדי שיהיה לי סימן כאשר אחזור שאני ברחוב הנכון. לא חשבתי שבחושך זה שוב יראה אחרת.
כאשר הגעתי לכביש פניתי ימינה וזכרתי את השבע דקות שג'יימי אמר לי שייקח לי להגיע לתחנת הרכבת של נוקסא-פיונג, כמובן שלקח לי יותר משבוע לשנן את השם המסובך הזה. הכל היה מוזר, הרגשתי כל כך לא בנוח שאפילו תקפו אותי מחשבות לשוב לדירה. לא נכנעתי למחשבות האלו והמשכתי ללכת. אחרי כשבע דקות חלפתי על פני הכניסה לתחנת הרכבת של נוקסא-פיונג, ומשם לקחתי ימינה לכיוון תחנת הרכבת של סאמגאק-צ'י (אז בכלל לא ידעתי שזה השם, רק מאוחר יותר באותו היום). ההליכה בין שתי התחנות ארכה כרבע שעה לערך אך סביר להניח שיותר, ובדקות אלו ניסיתי לספוג את אווירת הבוקר בארץ זרה ושונה לחלוטין. בשלב הזה השמיים כבר נצבעו באפור מאובך שהגיע ממדבריות סין.
בתום הסיבוב הקצר בתצוגת כלי המלחמה, הלכתי למוזיאון במטרה לסייר בתוכו. הכניסה למוזיאון די מפוארת, ויש לטפס בגרם מדרגות רב. הכניסה עולה 3000KRW שהם קצת יותר מ-2$. ובתמורה ל-2000KRW נוספים אפשר לקבל מתרגם סימולטני אלקטרוני. גאדג'ט נחמד למדי. לכל מיצג במוזיאון יש מספר, וכאשר רוצים לשמוע אודותיו, יש להקיש את המספר בגאדג'ט עצמו ומייד ישמע הסבר באנגלית על המיצג. זה היה ממש מדליק, אך אחרי מספר מיצגים המכשיר כבר היווה יותר מטרד מאשר תועלת. ויתרתי עליו, אך המשכתי להחזיק בו עד תום הסיור.
המוזיאון היה כמעט ריק מאנשים. פה ושם נתקלתי בתיירים ובכיתות בית ספר רעשניות. האמת שזה היה די נוח. אני מניח שפחות כיף לסייר כאשר המקום ממש הומה אדם. בכניסה לא יכולתי להתעלם מהתוף הענק שניצב שם ונדמה היה שמדובר בתוף מלחמה מאשר סתם תוף רגיל. מה גם שהיה ציור של נמר שואג. לאחריו היה פרוסדור שהוביל לתוך המוזיאון, בפרוסדור היו בצמוד לקירות פסלי דיוקן של כל מיני גיבורי מלחמה קוריאנים מכל תקופות ההיסטוריה של קוריאה. בצמוד היה הסבר המתאר את גבורתם, בין אם הכניעו גדוד צפון קוריאני שלם, או בין אם נשכבו על רימון והצילו את החברים שלהם.
המוזיאון היה תלת מפלסי, והקומה הראשונה הוקדשה יותר להיסטוריה של קוריאה מאשר לזמנים המודרנים. ממלכת שילה האגדית בלטה שם במיצגים שונים של קרבות ובמיצגים אורקוליים מרשימים למדי. נדמה שלכל אורך ההיסטוריה של קוריאה היא לא ידעה מנוח ומלחמות ופלישות צבאיות ידעו אותה ללא הפוגה וללא רחמים. היה קל להיסחף אחר המיצגים הרעשניים הללו שנדמה שמאופן עיצובם הופח בהם רוח חיים.
בחלק אחר של המוזיאון היה אפשר להיכנס למטוס, או לגשר של אוניית קרב, ובאמצעות הסימולטור המדהים לחוש כאילו אתה באמת נמצא שם, באמצע פעילות מבצעית שגרתית. האונייה ממש שטה כאילו הייתה בהפלגה. במקום אחר היה מטווח לכל דבר, ואני בתור יוצא צבא חשתי את הדגדוג הזה להחזיק ברובה סער שהיה מותקן שם ולהוריד מטרות. כמובן שלא נורו כדורים אמיתיים אלא רק ירי לייזר. בהתחלה חשבתי שלא משנה לאן אכוון, המטרות יפלו. אך כאשר החטאתי בכוונה, המטרה לא נפלה. כלומר, אני צלף לא רע. התלהבתי, וכאשר נוכחתי שאין מישהו מסביבי שיהיה עד לכישרון הירי שלי, המשכתי בסיור.
חלק נוסף של המוזיאון הוקדש למלחמת קוריאה בשנות החמישים ולמתיחות עם האחות הרעה מהצפון. בין מיצג של כפר עקורים, בו אזרחים מנסים לשרוד בעוני מחריד לבין סיפורים על תקריות גבול, כמו תקרית הגרזנים - בה חיילים צפון קוריאנים תקפו כוח של צבא ארה"ב עם גרזנים ושחטו שניים מהם, ולבין הצדעה לצבאות העולם אשר סייעו לדרום במלחמה בצפון, והיו לא מעט צבאות כאלו. יכולתי להרגיש קשר הולך ומתהדק עם העם הדרום קוריאני שחי במתיחות ביטחונית עם צפון קוריאה הקומוניסטית בדיוק כמו שאנו חיים במתיחות בטחונית עם מדינות ערב. רגע של הזדהות.
אחרי כשלוש שעות של שוטטות במוזיאון, חשתי שמיציתי את המקום. מה גם שהרגשתי עייפות והשעה כבר הייתה שעת צהריים ורציתי להמשיך לשוטט בסיאול. הרגשתי לחץ מסויים לאתר את סניף USO שעורך טיולים באזור המפורז בין שתי הקוריאות. חברת USO היא היחידה שנכנסת לתעלות שהתגלו, תעלות שהיו אמורות לשנע עשרות אלפי חיילים צפון קוריאנים בחשאי לתוך דרום קוריאה. היא מאפשרת גישה לתעלה השלישית מתוך הארבע שהתגלו, אבל לגבי הביקור באזור המפורז אני ארחיב בהמשך, כאשר אגיע ליום הזה.
יצאתי מבניין המוזיאון, ערכתי סיבוב אחרון במתחם במטרה למצוא איזה בית קפה מותגי, ומשלא מצאתי, יצאתי מהמתחם ופניתי ימינה לכיוון חברת USO. עכשיו...כל מה שהיה לי זה הדרכה מהירה מג'יימי איך להגיע לשם, אך למעשה הלכתי בכיוון הנכון, אך משלא מצאתי איזה שלט של USO, חזרתי בי. הלכתי רבע שעה בערך מהמוזיאון, ואז החלטתי לחזור. בדיעבד, החברה ישבה בתוך קאמפ דיוויד של הצבא האמריקאי (זה בסיס צבאי), מה גם שזו חברה שהיא בעצם ארגון של ותיקי צבא. אילו הייתי יודע זאת מראש, הייתי מניח שזה בתוך הבסיס ומחפש גישה. למעשה, אחרי שעברתי בכמה מאות מטרים את הבסיס, ויתרתי וחזרתי על עקבותיי.
מה שקרה לאחר מכן, היה כמו מחול שדים של יצור אומלל ותועה שלא מצליח להבין היכן ימין והיכן שמאל. הגעתי לתחנת סמגאק-צ'י ונכנסתי אליה. לא הייתי מורגל לתחנות כאלו של מטרו שאפשר להיכנס מכל מיני כיוונים. ממש הלכתי לאיבוד בתוכו, ומה שהוסיף לכך הייתה העובדה שלא ממש ידעתי לאן פניי מועדות... בפנים, התחנה הייתה כל כך גדולה שהיה אפשר ללכת לאיבוד שם. עיינתי במפת המטרו שקיבלתי מג'יימי עם הסימונים שלו, וחיפשתי את התחנות בהן המליץ לי לרדת. באותו רגע, זה היה נראה כל כך מסובך... ההתנהלות בתוך המטרו של ארץ שלא דוברת אנגלית.
לא הצלחתי להבין איך לרכוש כרטיס. ערב לפני כן קיבלתי מג'יימי כרטיס T-MONEY המאפשר לי לטעון אותו בכסף ולשלם באמצעותו על נסיעות. זה פיתרון נוח למדי כי הוא חוסך ממך לההתעסק עם כסף קטן או לעמוד מול מכונת כרטיסים, שנראה יותר מסובך מכספומט, וזה אכן מסובך יותר. אך לא ידעתי כיצד לתפעל אותו ומה גם שהוא היה די ריק והיה צריך לטעון אותו. באותה שעה לא היו הרבה אנשים, ויותר חיפשתי מישהו מערבי שיוכל לסייע לי, אך לא מצאתי מערביים. גם בדלפק לא היה אף אחד, נדמה שהם היו בהפסקת צהריים. זה תסכל אותי. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אבוד.
לבסוף הגיע קופאי ומכר לי כרטיס לתחנה שביקשתי. ירדתי לרציף של המטרו וניסיתי להבין באיזה צד אני צריך לעמוד. הבנתי שזה לפי צבעים, מה שהיה אמור לעשות את כל העניין פשוט יותר, אך לא בשבילי, אני הסתבכתי. לבסוף עליתי לקרון ונעמדתי שם, כל המושבים היו תפוסים וגם כך, רוב הנוסעים היו מבוגרים, כך שהייתי מפנה להם מקום בכל מקרה. תחנה ועוד תחנה, ואני מביט ומנסה להבין אם השם המוזר של התחנה זה התחנה שאני מחפש. נראה לי שבאותה שעה רציתי ללכת לאחד הארמונות, אך שיניתי את דעתי במהרה וחשבתי לרדת בתחנת סיאול, או שהתכוונתי לרדת בתחנת סיטי-הול, וירדתי בטעות בתחנת סיאול. אלו בטח היו שתי התחנות היחידות עם שמות מערביים...כמו שאפשר ללמוד במפת המטרו שצירפתי. כזו בדיוק קיבלתי מג'יימי. קיבלתי ממנו אחת במצב מצוין, ובתום השבועיים שהייתה אצלי, המפה נראתה כאילו עברה את מלחמת קוריאה.
נראה לי שמה שקרה בפעם הראשונה היה שקראתי לא נכון את השלט של התחנה. השלט מורכב משלושה חלקים, כאשר החלק האמצעי והמודגש יותר מחלקים אחרים, מציין את התחנה בה אתה נמצא כרגע, חלק קיצוני אחד את התחנה ממנה הגעת והחלק הקיצוני השני את התחנה אליה אתה ממשיך. כשלתי להבין את הדבר הלא מסובך בעליל, וירדתי תחנה אחת קודם. הצלחתי למצוא את דרכי החוצה ושוטטתי מחוץ לתחנת סיאול במן תובנה לא נכונה שיהיה מה לחפש מחוץ לתחנה. אז ככה..אין כלום, מלבד רחוב אחד ארוך עם חנויות סתמיות. שום דבר מיוחד. הלכתי כרבע שעה לאורףך הרחוב ולאחר מכן הגעתי לכניסה למטרו, ומשום מה לא הופתעתי שהייתה זו כניסה נוספת לתחנת סיאול. נכנסתי שוב והפעם באמת ניסיתי להגיע לאחת התחנות היותר מעניינות ואחת מאלו שג'יימי הקיף אותן בעיגול. תתכוננו לשם המפוצץ של תחנת Gwanghwamun. יש מצב שזה היה תחנה אחרת עם שם זהה כמעט... או שאולי ירדתי בכלל בתחנת Jonggak.
על כל פנים היה מדובר בתחנה הרבה יותר גדולה מאשר תחנת סאמגאק-צ'י. היציאה מהתחנה נראיתה כמו נצח. כאשר יצאתי יכולתי לחוש שוב את הקור. הפעם הגעתי למקום סואן יותר מבחינת תחבורה ואנשים. יכולתי להבחין בפסל מוזר בצבע אדום וכחול בצורת קונכיה שניצב לו ככה בהפרדה שבין שני כיווני נסיעה במרכז העיר. לא היה לי משהו לעשות אז הלכתי לכיוון הפסל המוזר הזה וצילמתי אותו. עברתי את הכביש, ואני זוכר שחיפשתי מקום לאכול בו ולהרגיע את הקיבה שלי. מכיוון שלא הרגשתי בנוח לאכול מהאוכל של ג'יימי וקים לי, אכלתי פרוסה או שתיים של לחם ושתיתי תה. שלטים של סטארבאקס, KFC וכל מיני ג'אנקפודיות התנוססו בפסגות הבניניים. אך לבסוף מצאתי בית קפה Tomton. נכנסתי פנימה, הזמנתי קפה ומאפה. המוכרת הביאה לי מכשיר אלקטרוני שלא היה לי מושג מה הוא ולמה הוא טוב. חשבתי שזה גאדג'ט נחמד כזה שמחלקים במתנה, אבל פתאום אחרי כמה דקות הוא הבהב והבנתי שהקפה שלי מוכן. החזרתי אותו אחרי שהיא הצביע עליו. הייתי ממש סתום ואבוד בתקשורת. הקפה והמאפה העניקו לי קצת דלק ולאחר מכן המשכתי לשוטט לאורך הרחוב.
במרכז הכביש, בין שני כיווני הנסיעה השתרך לו נחל ואפשר היה לרדת ולצעוד לצידו. בעיר סואנת ועמוס כמו סיאול, אני מניח שזה מקום מפלט לא רע בכלל. אני מניח שאפשר ללכת לאורך מספר קילומטרים ואחד הקצוות שלו הסתיים בפסל המוזר בצורת הקונוס בצבעים אדום וסגול.
שבתי לכיוון תחנת הרכבת ממנה הגעתי לאזור, ובמקום להיכנס לתוכה, חלפתי על פניה. נדמה שהגעתי לאזור הומה אדם. בשעות אחר הצהריים, היו רבים שסיימו לעבוד, ותלמידי בית הספר וסטודנטים סיימו ללמוד. המשכתי ללכת ופניתי לכיוון אינסאדונג (Insa-dong). המקום הוא מן מתחם של חנויות אומנים, גלריות ומסעדות קוריאניות. לפני שנכנסתי למתחם שהוא בעצם כביש ארוך עם סמטאות צדדיות, המשכתי ישר והגעתי למקדש Jogyesa הסמוך. שוטטתי בין המבנים, צילמתי תמונות, התבוננתי באנשים מתפללים לפני פסל בודהה ולאחר מכן עזבתי ופניתי לרחוב אינסא-דונג. התחלתי מקצה אחד, ועד שהגעתי לקצה השני של הרחוב, הלכתי לאיבוד בים של גלריות, אומנויות, בחורות נאות, בניין בין מספר קומות עם חנויות רבות. בחור צעיר ביקש ממני לצלם אותו ומייד לאחר מכן שוחחנו על המצב עם צפון קוריאה. יותר נכון הוא דיבר ודיבר ואני הקשבתי. לאחר עשר דקות נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי לצעוד. ברגע אחד הגעתי לאיזה דוכן בצד הכביש, היו שם מספר צעירים שהכינו במקום ממתקים, הדרך שהם הכינו את מה שהם טענו שהוא ממתק מלכותי, היה מקורי מאוד. תוך כדי שירה הם הכינו את הממתק. מדבש וגוש מוצק, הם מתחו לרצועות, בכל פעם הוכפל מספר הרצועות, ותוך כדי שירה הוא יוצר בסוף ממתק מלכים ממש. אחרי המופע המרגש, לא יכולתי שלא לקנות. מה גם שהבחור היה בישראל, לפחות ככה הוא טען ואם אני לא טועה, הוא גם ציין שם של קיבוץ מוכר. כך שזה לא היה איזה סוג של ניסיון למשוך את תשומת ליבי.
לאחר מכן, עשיתי דרכי חזרה לתחנת JONGGAK, והתקשרתי לג'יימי. קבענו להיפגש ביציאה מהתחנה בשעה מסוימת בשביל לאכול ארוחת ערב יחד. בזמן שהמתנתי הלכתי לשוטט עוד קצת ברחובות סיאול. כעת הערב כבר ירד, והקור רק הלך והתחזק. מצאתי מן פאביליון שהואר בלילה. צילמתי אותו בהתלהבות, חיכיתי לרגעים שלא יהיו אנשים ביני לבין הפאביליון, אבל זה קשה, כי בשעה הזו רחובות העיר היו עמוסים למדי בהולכי רגל. הצלחי לצלם תמונה, שבה אפשר לראות את הפאביליון המואר ומאחוריו בנייני עסקים ותאגידים. תמונה יפה ולכן צירפתי אותה. לבסוף נפגשתי עם ג'יימי ביציאה מהתחנה, לא לפני שסטודנטית קוריאנית סייעה לי למצוא את היציאה הנכונה מהתחנה. היא ליוותה אותי, כי מה לעשות, די הלכתי לאיבוד וגם חשבתי שיהיה נחמד להכיר אותה. גיי'ימי הוביל אותנו למסעדה קוריאנית נוסח זו שהיינו בה אמש, רק זו נראיתה יוקרתית יותר ושכנה באזור עסקים. גם במסעדה הזו היה גריל במרכז השולחן, וקיבלנו מגש עם רצועות בשר אותם הנחנו על הגריל. קעריות רבות הוגשו לנו עם ירקות שונים בתוכן וכמובן קימצ'י. אני וג'יימי שוחחנו לא מעט על העבודה שלו, על החיים בקוריאה, על החיים בבריטניה, על החיים בישראל, על המצב הכלכלי ועוד. מעולם לא שוחחנו כך לפני כן. אם בעבר כל מיני דברים קטנים חיברו בינינו, כמו משחקי מחשב מסוימים, או ספרים וסרטים, הרי שמאתמול למדתי שיש עוד דברים, כמו "אבודים" ו"המרוץ למליון". סיפרתי לו קצת על הרשמים שלי מהמוזיאון שביקרתי בו בבוקר, וכן על כך שלא הצלחתי למצוא את הארמון... ביציאה הוא הסביר לי היכן הארמון. זה לא שהיה קשה למצוא את הארמון שחולש על שטח ענק, זה פשוט אני שמתעקש להסתבך. גם הניווט במטרו הוא לא קשה, זה רק אני שמתעקש לסבך עיניינים. למעשה זה קל למדי.
בדרך חזרה, עברנו באזור של חיי לילה. היו אלפי אנשים שהסתובבו ברחבות ובחנויות שהיו פתוחות עד מאוחר. מלבד הקור, גשם החל לטפטף. ג'יימי נכנס לתוך חנות של סופגניות, וקנה שישיה של סופגניות. עכשיו, אולי מכיוון שאני יותר עכבר הכפר מאשר חיית עיר, אבל זה ממש הלהיב אותי. בחנות היה תור ארוך של אנשים שגם רצו לקנות סופגניות. מצד שמאל שלנו היה מסוע ובו סופגניות רבות שרק עתה יצאו מהתנור. המסוע הסתיים בקופה, שם העובדים אספו אותם ושמו אותם בקרטונים, שישיה בכל קרטון. לפי בקשת הקונה, העובדים הטביעו את הסופגניה בשוקולד, או כל טעם אחר שהיה להם שם. יצא שהסופגניות היו טריות ורכות למדי. לא סופגניות שיושבות על המדף יום שלם ומחכות שמישהו ישים אליהן לב ויקנה אותם. המוכרת התלהבה מכך שג'יימי יכל לחתום את השם שלו בקוריאנית. אני התלהבתי מהמקום, ואני די בטוח שלמרות הקושי שלי להריח, יכולתי לספוג את הריחות המתוקים של המקום.
יצאנו משם ועשינו דרכינו חזרה לדירתו של ג'יימי. הפעם ג'יימי הראה לי שאפשר לקחת אוטובוס שמגיע קרוב יותר מהמטרו. הוא הדגיש שבמכונה של התשלום עבור דמי הנסיעה, אין עודף! לכן כדאי לשלם במטבעות, או יותר נכון..לא לשלם בשטר של 10,000KRW על נסיעה שעולה קצת פחות מ1,000KRW. לא יהיה עודף וזה היהי די מתסכל - אני מאמין שהוא מדבר מניסיון. נדמה לי שאחרי רבע שעה או כמה תחנות, הגענו לתחנה שבה ירדנו, חצינו את הכביש ודי מהר היינו כבר בתוך הדירה. קים לי חיכה שם, כהרגלו ספון בתוך הנייד שלו. אחרי שג'יימי הלך לישון, נשארתי איתו, ודיברתי איתו על כך שאני כל הזמן הולך לאיבוד בעיר, ואני מתכנן לנסוע לאזור המפורז. הוא קצת לא הבין מדוע לעשות זאת דרך חברת USO ומה היוצא דופן במנהרה השלישית, שאליה אפשר להיכנס. הרי ברור שהפרט הזה מייקר את הנסיעה לשם. הוא המליץ להזמין טיול דרך חברה אחרת. מה גם שהUSO יוצאים פעמיים בשבוע, ולכן יש להירשם מראש. בסופו של יום, התחברתי לפייסבוק דרך המחשב הנייח האיטי והעליתי תמונות מהיום הזה. זה נהיה להרגל. מדי כמה ימים העליתי תמונות, לא מעובדות, לפייסבוק במטרה לשתף את כולם בטיול שלי. בטיול הקודם, לא הייתה לי מצלמה דיגיטלית, וחלק מהפילמים פיתחתי אחרי יותר משנה.
סופו של היום הראשון המלא בסיאול, מחר מחכה יום חדש...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה