“Travel is fatal to prejudice, bigotry, and narrow-mindedness.” – Mark Twain
10-03-2009
יום אחרון. בערב מחכה לי טיסה ארוכה לסיאול, וכולי הוצפתי בהתרגשות שזכורה לי רק מאירוע דומה מלפני מספר שנים. עת טיסתי לאוקלנד בניו זילנד.
למרות שזה היה היום האחרון שלי בארץ, היום נמשך כרגיל. בניגוד גמור לטיול הקודם, בו סיימתי לעבוד מספר חודשים לפני היציאה לטיול, מבלי שהיה לי בכלל מועד יציאה, שלא לדבר על כרטיס טיסה. הפעם הכל היה מוכן, מהמחאות נוסעים, כרטיס אשראי בינ"ל, מציאת מחליף בעבודה, מסלול טיול מסודר, לינה בלילות הראשונים ונמשך לרשימה מתגלגלת ואינסופית. שלא כמו בטיול הקודם בו קיבלתי את המחאות הנוסעים וכרטיס אשראי בינ"ל מספר שעות לפני הטיסה, ואת הדירה שלי בכלל לא הספקתי לפנות, שלא לדבר שרק ימים בודדים לפני הטיסה עשו לי את הכירטוס וגם זה במחיר שונה...מיסי נמל קוראים לזה.
את מרבית שעות היום העברתי בפרידה מחברים וידידים, בעיקר עובדים זרים, שכולם איחלו לי טיול מהנה וכן שיבה בטוחה הביתה. נדמה שאנשים רבים לא היו מודעים לכך שאני עומד לצאת לטיול, חרף הודעות ופרסומים ודיבורים מתלהבים מצידי. אין הרגשה יותר שמחה ומספקת ממי שמתקשר אליך לבקש עזרה ואתה נאלץ להודיע לו שאתה לא יכול להגיע מחר..."אז מתי כן?" הוא שואל, נואש כמעט. - "נסה בראשון למאי..." ואני מגחך לעצמי.
בארוחת הצהריים האחרונה שלי, אותה סעדתי עם אחי\מחליפי בתפקיד העבודה התרחשה תקרית לא נעימה. כאשר אחת מהביצ'יות בקיבוץ, קולנית משהו, הביעה את דעתה על כך שאני יוצא לחופש ומשאיר עבודה מאחור, או כך שאני עושה מה שבא לי. הכלבה הזו הצליחה להכעיס את אחי, שישב גב אל גב ממנה, והוא קילל אותה בקול רם. היא נאלמה פתאום, נרגעה. אם יש אנשים שאני לא סובל, זה אנשים כמותה וכמו המשפחה שלה - אנטי לכל דבר טוב שקורה בקיבוץ.
את יום העבודה סיימתי בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. שבתי לדירה שלי, לסידורים אחרונים. למרות שתרמיל הגב שלי היה ארוז ומוכן, פרקתי אותו שוב, רק בכדי להיות בטוח שלא שכחתי כלום. נאלצתי לרכוש תרמיל גב חדש אחרי שהתרמיל הקודם ששימש אותי נאמנה באוסטרליה וניו זילנד, לאורך תקופה של שנה וחצי, נוצל לרעה בידי אחי הפוחזים. שלא שמרו עליו וגם זרקו אותו בחדר הכביסה, שם התמלא בריחות לא נעימים ולא נמחקים של שתן חתולים וצואת עכברים.
בערב, שעה קלה לפני היציאה לשדה התעופה, נעלתי את הדירה שלי. העמסתי את התרמיל על הגב, את התרמיל הקטן על האופניים ופניתי לכיוון בית הוריי. שם חיכתה לי כל המשפחה בשביל להיפרד. אפילו אחי, הלומד בדרום, עשה את כל הדרך בשביל להיפרד ממני. הם כולם ישבו שם וחיכו לי, אחי אפילו נהנה לבדוק את התרמיל שלי..לא שכן, מספר חודשים לאחר השיבה שלי הוא השאיל את התרמיל לטיול שלו במרכז אמריקה. שקלתי את הכבודה שלי, 15 ק"ג תרמיל ועוד 5 ק"ג תיק יד.
הכי קשה היה לי להיפרד מכלבתי הנאמנה והנהדרת. נדמה שהיא לא הייתה מודעת בכלל לעובדה שאני יוצא לטיול של 50 יום. היא כנראה לא הסיקה דבר וחצי דבר מכל אותם שעות רבות שהייתי יושב ספון מול המחשב ואוצר מידע יקר ערך על יפן ודרום קוריאה. מתכנן אלפי תכנונים לטיול המושלם. היא לא שמה לב לכך, איך היא יכולה? היא הרי מעדיפה להישאר מחוץ לדירה ולא בתוכה. היה לי מוזר להיפרד ממנה...מעולם לא נפרדתי ממנה ליותר מכמה ימים, וכאשר ראיתי אותה בפעם האחרונה לפני הטיול, היא הייתה עסוקה בלאכול. "ביי ג'ואי!" צעקתי לה, והיא לא התייחסה.
בשעת ערב קרירה של תחילת חודש מרץ, ההורים הורידו אותי בתחנת הרכבת. נפרדתי מהם לשלום ונעלמתי בתחנה. חששתי שיבקשו ממני לפתוח את התרמיל, או לפרק את תכולתו. זה לא הגיוני...זה כל כך קשה לארוז... אבל כל שרצו זה תעודה מזהה, אולי דרכון. לא זוכר.
כמו ילד טוב קניתי כרטיס בקרון שמור... המתנתי לרכבת במשך עשרות דקות מורטות עצבים ומתח. השארתי הודעה קולית בטלפון שלי שאני אעדר עקב חופשה. הרציפים היו ריקים, וכך גם הרכבת.
מצאתי את מקומי בקרון עם המקומות השמורים. להפתעתי, הייתי היחידי בקרון. בדממה הזו בת ה-50 דקות ששרעה בקרון, יכולתי להרהר בכל כך הרבה דברים. הרגשתי אז כאילו נכנסתי לטראנס של מחשבות. הרהרתי על הטיול, על הכלבה, על העבודה, על העתיד, על מה שעומד לקרות מחר, על ההשלכות הצפויות של הטיול, על השנים האחרונות. יכולתי לחוש שהשעות האלו הן השעות האחרונות של תקופה לא קלה שעברתי, ושעות ראשונות של תקופה חדשה. שעת דמדומים, או שעת בין ערביים.
הלכתי לאיבוד בטרמינל 3. פעם ראשונה שאני מגיע לשם בתור נוסע. המודיעין גילה לי שאני עומד בטרמינל 3. עליתי לקומה שנייה, שם התחלתי בטרטור של הצ'ק אין. הייתי צריך להוציא את כל תכולת התרמיל, כי מצאו שם מספר אובייקטים מעוררי חשד. אכן...כחלק מההכנה לטיול קניתי מספר מתנות לחברים. מתנות קטנות כמו צנצנות של דבש מלכות וקרמים מים המלח. אלו עוררו חשד ובגינם נאלצתי לשפוך את תכולת התרמיל מול עיניה הסקרניות של עובדת הביטחון. היא הייתה נבוכה והיא סייעה לי להכניס דברים לתרמיל.
הטיסה יצאה באיחור של שעה וחצי לפחות, עלינו למטוס, ואז המטוס עשה עוד סיבוב מסביב לנמל התעופה, עד שמצא את מסלול ההמראה שלו. לבסוף התניע מנועים, החל להאיץ, צבר מהירות, ועוד הריגוש אוחז בי המטוס במהירות שיא ניתק ממסלול ההמראה ושינה זווית. וכך, בערך בשתיים לפנות בוקר, הרגשתי מה שלא הרגשתי כבר שנים...
את החופש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה