“The use of traveling is to regulate imagination by reality, and instead of thinking how things may be, to see them as they are.” – Samuel Johnson
13-03-2010
היום השני המלא שלי בדרום קוריאה. ריטואל חוזר. אני מתעורר בבוקר, ובדרך כלל אין אף אחד בדירה מלבדי. ג'יימי וקים לי בדרך כלל מתחילים את יום העבודה שלהם מוקדם. לפעמים הם יוצאים קצת אחרי שש בבוקר, לפעמים אפילו מוקדם יותר.
ג'יימי כבר קודם לתפקיד של מנהל ורק לעיתים הוא מלמד אנגלית. הרבה פעמים הוא מסתובב בין הסניפים ומראיין לקוחות. קים לי לא עובד בברליץ, אולי בחברה אחרת, או בבית ספר. יש לו לקוחות פרטיים. בדרך כלל כאשר אני שב בערב, הוא כבר בדירה, הרבה פעמים ג'יימי עוד לא סיים את יום העבודה. בכל מקרה, בדרך כלל אני לא מוצא סיבה מדוע לשוב לדירה מוקדם מדי, ובדרך כלל הייתי מגיע לדירה בסביבות השעה שבע או שמונה בערב.
לפעמים כאשר עוד הייתי מתארגן בבוקר, קים לי עדיין ישן בחדר שלו, כך שלא היה לי מושג אם הוא עזב כבר או שלא. לפעמים תוך כדי התארגנות פתאום הוא היה יוצא מהחדר שלו, זה קצת היה מפתיע. בכל מקרה, הבנתי שבבוקר הקודם, כאשר הסתבכתי עם הדלת, הוא כמעט יצא מהחדר לסייע לי. גרם לי לתהות איך זה מרגיש כאשר יש מישהו זר, שלא הזמנת, מסתובב בדירה שלך בזמן שאתה עדיין שוכב במיטה. אני לא זוכר אם פיזמתי לעצמי כמו שאני בדרך כלל עושה, זה היה יכול להיות מאוד מביך.
כאשר יצאתי מהדירה, יכולתי לחוש שאני מתחיל להסתגל לסיאול. היציאה מהבניין כבר לא נראיתה לי זרה ומוזרה, ופסעתי לכיוון הכביש כאילו אני כבר עושה את הדרך הזו במשך שנים. הפעם, במקום להגיע למרכז העיר דרך תחנת המטרו של נוקסא-פיונג, החלטתי להגיע למרכז באמצעות האוטובוס, כך שבאמצע הדרך נעצרתי בתחנה. השעה הייתה אולי שמונה בבוקר. האוטובוס הגיע, עליתי ומצאתי מקום והתיישבתי בו. לדעתי, בטור של הנהג יש רק מושב אחד במקום שניים.
לא תיארתי לעצמי שהסיכוי שאזהה את התחנה שבה עלינו אתמול יהיה קטן בעשרת מונים מהסיכוי שלא אזהה כלל. לא זיהיתי. הבנתי את זה כאשר האוטובוס נסע כבר יותר מרבע שעה ומול עיני ראיתי את נהר האן, הנהר העצום שחוצה את סיאול. במקום להקים צעקה ולהתחנן לנהג שיעצור לי, נשארתי לשבת במקומי. חשבתי שלא יהיה טעם לרדת במקום שהוא עבורי שום מקום.
חצינו את נהר ההאן העצום. זה לקח לאוטובוס מספר דקות לחצות את הנהר, ולאחריו הייתי בצד אחר של סיאול. בתוכי נתקפתי חרדה ובלבול, הייתי מתוסכל מכך ששוב שגיתי. כרגיל. אך ניסיתי להתבונן על החצי כוס המליאה ופשוט ליהנות מהטיול הלא מתוכנן שהכנסתי את עצמי אליו. למען האמת זה היה מעניין. נדמה שהקו שבו נסעתי היה קו שעובר בכל האזורים של סיאול. הגעתי לאזורים בהם היו בינייני מגורים גבוהים, אפורים ועם מספרים ענקים בגב הבניין שסימנו בעצם סוג של כתובת לבניין. בדרך עברתי גם באזורים שעל פניו נראו קצת יותר מפוקפקים משהו, אזורים שנראו אולי כמו דרום תל אביב ואזור התחנה המרכזית של תל אביב. למרות שכן ניסיתי ליהנות מהטיול, עדיין חיפשתי תחנות מטרו שלא רק שאוכל בהן, אלא שאוכל גם לאכן את המקום שלי במפת המטרו ולדעת היכן אני בדיוק.
בסופו של דבר, כאשר ראיתי בניין ענק עם COAX עליו, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לרדת. ירדתי. היה קר מאוד וגשם טפטפף. נכנסתי לקניון הענק והתחלתי לשוטט בו חסר מעש, אין לי מושג מה בדיוק חיפשתי בו. בדיעבד התברר לי שיש בו אקווריום ענק, אך בתוכנית הטיול שלי היה מתוכנן ביקור באקווריום של אוסקה ביפן. בחלק של הקניון שהלכתי בו היו לא מעט מסעדות וחנויות מותגים, חציתי אותו והגענו לצד השני של הבניין. מפאת הקור והגשם החלטתי לא לחצות את הכביש בשביל לראות מה שהיה נראה כמו מקדש. שבתי על עקבותיי, וכעבור זמן מה מצאתי את הירידה למטרו.
שמחתי לחזור לקו המטרו. כאשר ירדתי למטרו הרגשתי כאילו אני חלק מנחיל ענקי של אנשים שנע לכיוון אחד בעוד נחיל ענקי אחר נע בכיוון הנגדי לנו. כמות האנשים שראיתי הייתה עצומה. לא רק במטרו הנוכחי אלא בכלל. זה משהו שאני לא רגיל אליו, מפני שאני מגיע מכפר קטן של 500 תושבים, ובשבילי להסתובב בעיר של 7,000,000 תושבים זה סוויץ' לא קל.
עליתי על אחד הקווים בתקווה לחזור כמה שיותר מהר לאזור שהייתי בו אתמול, ולבקר באחד הארמונות. הנסיעה חזרה ארכה כמו נצח. הקרון עצר כל כמה רגעים בתחנה אחרת, לעיתים הייתי בגובה הבניינים ולעיתים הייתי בגובה הגגות שלהם, וחציית הנהר הייתה ארוע מרגש, ולא רק מפני שידעתי שאני בדרך הנכונה למרכז העיר. בסופו של דבר הגעתי לתחנה מסוימת ושם ירדתי. זו לא לגמרי הייתה התחנה שיצאתי ממנה אתמול לאזור אינסא-דונג. חשבתי לטייל קצת ולנסות להגיע לשם ברגל.
הקור היה מקפיא ממש. אם אתמול היה מקפיא, אז היום עוד יותר מקפיא. בשלבים מסוימים כאשר הלכתי יכולתי להרגיש נזילות וכן גרון שמתחיל לכאוב. ידעתי שאני זקוק למשקה חם, ישר חשבתי על סטארבאקס שראיתי אתמול ביציאה מתחנת ג'ונג-גוק. למרות זאת המשכתי להסתובב ברחובות עוד זמן מה. בשלב מסויים מצאתי מן פאביליון ענק שהיה באמצע הכביש. יותר נכון, הכבישים נסללו מסביבו. זו הייתה אטרקציה מסוימת וצילמתי אותה. האטרקציה הייתה קרובה למטרו ונכנסתי אליו ומשם המשכתי לתחנה קרובה לjongguk. הלכתי בשולי הרחובות כאשר אני מחפש את דרכי לסניף סטארבאקס. מלבד העובדה שרציתי לשתות משהו חם, ידעתי שמה שאני צריך ברגעים אלו זה לשבת ולארגן את היום שלי. לבנות איזה תוכנית הגיונית של טיול ולא לשוטט ממקום למקום מבלי לדעת הרבה על המקומות. לבסוף מצאתי את הסניף, נכנסתי אליו, הזמנתי תה ירוק לאטה ולאחר מכן נתקלתי בבעיה רצינית אחרת. הסניף היה מפוצץ באנשים, לכן חיפשתי מקום בקומה השנייה, וגם שם היה מפוצץ. עכשיו אני לא זוכר אם הצלחתי להשתחל שם במקום על הדלפק של החלון שהשקיף על הרחוב הראשי, או שמה עליתי לקומה שלישית... בסניף עצמו היו ארבע קומות! כאשר הקומה הרביעית היא קומת גג ואני מניח שבאביב ובסתיו נעים לשבת שם. מה שפחות בחורף המקפיא ובקיץ הנוראי.
התיק גב היה על הרצפה בין הרגליים שלי, ממנו שלפתי את הלונלי פלאנט שהשאלתי מג'יימי. שנת הוצאה 2004. קצת "אאוט אוף דייט", אך עדיין שמיש. הנחתי שבשביל שבועיים טיול בקוריאה, יהיה חבל לשלם כל כך הרבה כסף על לונלי פלאנט חדש או עדכני יותר. פתחתי מחברת והתחלתי לרשום מה אפשר לעשות ולראות בסיאול. לקחתי את הזמן גם בכדי להפשיר ולהרגיש טוב יותר. זכרתי היכן ג'יימי הצביע על כיוון הארמון, זה לא היה רחוק משם, אולי מספר דקות הליכה. לשם הפניתי את פניי לאותו היום. לא היו לי תוכניות לאחר מכן, אז חשבתי להתקשר ללי ולשיין ולשאול לשלומם ולהודיע להם שאני כאן, בסיאול. את שניהם פגשתי באותו מקום באוסטרליה שבו פגשתי את ג'יימי. לי היה שותף לחדר שלי, ולמעשה עשינו צ'ק אין באותו הזמן ממש. הוא אפילו עזר לי ונתן לי להעתיק פרטים מסוימים.. כבר בדקה הראשונה נהיינו חברים. היכולת שלו להתיידד עם אנשים הדהימה אותי. במשך הזמן הוא צבר שם להקה של דרום קוריאנים שסבבה אותו.
להיפגש עמו אחרי כל כך הרבה שנים, זה לא רק שיהיה נהדר, אלא יהיה משהו ענק. גדול מהחיים, קיום של חלום נוסף. נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותו. בתחנת סיטי הול של סידני, נפרדנו והוא נעלם חסר כול בדרך למטרו. רציתי להלוות לו קצת כסף אך הוא סירב. בעוד אני נשארתי אצל משפחה בסידני, הוא חזר לבאנדי, להוסטל השכן לזה ששהינו בו, ומצא עבודות עם שכר טוב למדי. תמיד רציתי לשוב לבאנדי לאחר שעזבתי אותה, אך ידעתי שהתקופה הנהדרת שעברתי שם, לא תשוב, ובכל הזמן אחוש אכזבה על כך. לכן ויתרתי וחיפשתי יעד אחר.
לאחר שסיימתי את כוס התה שלי, לאחר שבניתי מסלול ליום הזה, לאחר שנרגעתי קצת ואיפסתי את עצמי על הפאשלה של הבוקר. ארזתי הכול ויצאתי לכיוון הקומה הרביעית, לקומת הגג. השקפתי על מרכז העיר, ובאמצעות הזום X20 של המצלמה שלי, איתרתי את הארמון שרציתי להגיע אליו. עשר דקות הליכה, אולי חמש עשרה דקות.
יצאתי מהסניף של סטארבאקס עם כוס תה ירוק לאטה נוספת... פניתי לכיוון הארמון. אחרי כרבע שעה הגעתי לאחת הכניסות שלו, לא הראשית, מן הסתם. שום פעם פישלתי. בכניסה הזו, האחורית, עברתי דרך מסעדה, ותהיתי אם הצלחתי להיכנס מבלי לשלם עבור כניסה. אך מהר מאוד התברר לי שזה עדיין לא מתחם הארמון.
מבחוץ קשה לדמיין את גודלו של המתחם של הארמון, אך המתחם הוא עצום ואני חושב שסיירתי בו כשעתיים שלמות. הכנסה עלתה כמה דולרים בודדים, ובספרון שקיבלתי לא עשיתי הרבה שימוש וחבל, מפני שהוא הסביר על הארמון ועל המבנה שלו ובשביל זה באתי, לא? לא לסמן וי וזהו, אלא לנשום חלק מהתרבות. אחרת למה לא לשבת כל היום בסניף של סטארבאקס ולנסות לפלרטט עם מקומיות?
במתחם הארמון היו עוד ארמונות קטנים נוספים, בכל הזמן הזה ששהיתי שם ניסיתי לדמיין איך היו החיים בחצר המלכותית. כלומר, כבר בכניסה אתה נתקל בשומרים צבעוניים, ואלו גם מופיעים בטלנובלות קוריאניות.
הנחתי שלא הגעתי בעונה, גם היה קר וגם לא היו הרבה אנשים. פה ושם היה ניתן למצוא תיירים או מקומיים. זה היה נחמד, שכן, כמו שכבר אמרתי, לטייל במקומות כאלו עם המון אדם, זה לא הכי כיף. ובהמשך הטיול שלי למדתי זאת על בשרי כאשר ביקרתי בפאביליון הזהב בקיוטו. זה כנראה יסופר ב"דובדבן 19" פלוס מינוס.
מרשים למצוא את ההבדלים שבין העתיקות בארצינו הקטנה לעתיקות בקוריאה או ביפן, שם שימור ההיסטוריה הוא משהו ערכי במיוחד ובעדיפות גבוהה. רק שבעוד אצלנו העתיקות הם מבני אבן, כאן בקוריאה וביפן מרבית המקדשים והפאביליונים הם בעיקר מעץ. רמת השימור והגימור היא מבחינת דרגת האמנות הגבוהה ביותר. בארץ ניתן להבחין בעבודות השיפוץ וגימור, בעוד כאן בקוריאה היה קשה. זה נראה בדיוק אותו דבר כמו שזה היה נראה במאה ה-14 או אפילו לפני כן. אומנם, מקדשים נהרסו עם הזמן, על ידי פגעי מזג האוויר או מלחמות, אך תמיד נבנו מחדש ולא כמו כאן בארץ או במזרח התיכון+יוון שניתן לראות את עבודות השיפוץ על פי האבנים. מספרים לנו שבכל תקופה השתמשו באבנים אחרות, אך בתקופה שלנו השתמשו ללא ספק באבנים הכי מסותתות ומושלמות בנמצא. קיסריה היא דוגמה נפלאה למה שאני מנסה להגיד. ולכן, כאשר הלכתי במתחם הארמון הזה ובמקומות אחרים, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. אם דיברתי על שיקום ובנייה מחדש, אז הארמון נבנה מחדש במאה ה-19 אחרי שנפגע בשריפה ופלישה יפנית בשלהי המאה ה-16. נבנה מחדש על כל 7700 החדרים שבו!...
אחרי הסיור בארמון, המשכתי לכיוון מרכז העיר. יכולתי לנווט את עצמי לפי גורדי השחקים היחודיים, כמו מגדל סאמסונג שנראה כמו משגר חללית, או משהו בסגנון האו H. הלכתי ברחובות של שכונות מגורים ובתי ספר, ונתקלתי בדרכי בתלמידות פוחזות ותלמידים שלא היו שונים הרבה ממה שרואים כאן, מלבד העובדה שהם קוריאנים, והעובדה שיש להם תלבושת אחידה איכותית במיוחד.
אחרי חצי שעה בערך, הגעתי למרכז העיר המוכר. הייתי בסביבת אינסאדונג, וחציתי אותו מבלי להתעניין בסחורה. מצאתי סניף של מקדונלד, ואכלתי בתוכו ארוחת צהריים. חשבתי לעצמי האין זה מוזר שבבית אני לא מתקרב למקדונלד, ופה אני נכנס לסניף. האוכל לא היה רע, אבל המנה הייתה קצת קטנה. ראיתי שזה היה מקום שבו גם אנשי עסקים וחליפות סועדים את ארוחת הצהריים שלהם.
אחרי ארוחת הצהריים הלא משביעה הזו, נכנסתי לתחנת המטרו האהובה עלי, ממנה אני יכול להגיע לכל מקום... לא לפני שמישהו ליווה אותי לכניסה. אולי משם אני יכול להגיע לכל מקום בסיאול, אבל להגיע לשם זה כבר סיפור אחר. מצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי למינג, לא הייתה תשובה. התקשרתי לשיין, לא הייתה תשובה. התקשרתי ללי, איזה תשובה הייתה לי. "דון! יו בד בוי!" הוא צעק עלי. טוב, לא בדיוק צעק. מסתבר שהוא חיכה לצלצול ממני כבר כמה ימים... הוא אפילו שלח לי מייל לאימייל שאני לא ממש משתמש בו. טוב. דיברנו, ואחרי שעה וקצת נפגשנו.
זה לא היה פשוט. זה היה טירוף. הייתי בנקודה מסוימת בסיאול, והוא ביקש ממני להגיע לנקודה אחרת. הגעתי לתחנה שהוא ביקש ממני להגיע אליה, אחרי שעה וקצת, בדיוק כמו שהוא תזמן. מדהים כמה התחבורה בסיאול יעילה. אבל נראה לי שחציתי חצי מסיאול ונסעתי בחצי מהקווים בשביל להגיע לתחנה שהוא רצה שאגיע אליה.
בעוד אני מנסה להיזכר בפנים שלו מבין אלפי הפרצופים הקוריאנים שחלפו על פני בתחנת הרכבת, פתאום הרגשתי טפיחה כזו על הגב והפרצוף המוכר, שלא ראיתי זה יותר משש שנים, הופיע מולי, קצת מבוגר יותר, קצת עייף יותר, אבל עדיין אותו חיוך, ואותו לי שהכרתי. אין שיער ארוך כמו באוסטרליה, החיים כאן אחרים. הוא נשאב לחיים האלו, אפורים משהו.מרוץ עכברים שאצלנו בארץ לא ממש מכירים. זה אחרי שהוא גר ביפן מספר שנים ושב לקוריאה עם אישה תאילנדית.
לא יצאנו מן התחנה, אלא המשכנו במטרו לתחנה אחרת, מיה, באזור שבו הוא גר. זה גם לקח איזה 40 דקות, בהם היה לנו קצת זמן להשלים פערים ולי להבין, שכל השבועיים האלו מלאים באירועים. חתונה, יום נישואין, טיול לחלק אחד של קוריאה, טיול לחלק אחר.
זו פעם ראשונה שלי רואה אותי ללא הזקן הצרפתי ולכן הצלקת בשפה תפסה את תשומת ליבו. מוזר איך כאשר היה לי זקן צרפתי, לא שמו לב לכך. ראו אולי את העיוות של האף נראה קצת מוזר, אולי מתאונה. מי שלא שאל או לא נכנס איתי לשיחות עמוקות על החיים, לא יכל לדעת אם לא הכיר במום החיך ושפע שסועה.
בכל מקרה, לי גם תמה על הלחיים הסמוקות שלי. סיפרתי לו שהשלתי כ-9 ק"ג בחצי השנה האחרונה. בשביל להיות רזה, ולא להופיע כשמנמן. הייתה לי משימה להשיל עשרה ק"ג, או להגיע למשקל תקין יותר, ועמדתי בה בכבוד רב.
יצאנו מתחנת מיה לאחד הרחובות הראשיים של מייה, האמת שבשעה הזו כבר ירד הערב, והרחוב נראה כמו רחוב של בעיקר בניינים ישנים, כמו בדרום תל אביב, כאלו שהם בעיקר משרדים. כאן ושם היו בינייני מגורים, או של כמה קומות. היה נחמד להסתובב שם, כי הייתה אווירה של משהו אחר ומלבד זאת, הייתי בחברתו של אחד החברים הכי טובים שלי.
נכנסנו למשרד קטן, ולי דיבר עם הבחורה שעבדה שם ולקח מפתח של רכב. יצאנו ואחרי כמה דקות של הליכה, הגענו לחניון. לי קיבל מדוד שלו רכב, כדי שיוכל לטייל איתי ברחבי קוריאה.
מהחניון נסענו לדירה של אחותו, בצד אחר לגמרי של סיאול. הנסיעה ארכה כשעה, אולי יותר. בהתחלה לי היה צריך לתדלק, וניכר כי תקופה ממושכת הבנאדם לא נהג ברכב. הנהיגה שלו הייתה מגושמת ורשלנית במשהו, שלא לדבר שעד שמצאנו תחנת דלק, הוא לא כל כך זכר איך לתדלק. אבל אלו דברים קטנים, ובעזרת הGPS שטמוע בכל רכב, הצליח לפלס את דרכו בתנועה הסואנת מאוד של סיאול.
אני נרדמתי לא פעם, העייפות של הימים האחרונים החלה לתת את אותותיה.
לבסוף הגענו לאזור מגורים של בניניי דירות גבוהים למדי, ובצד כל בניין היה מספר ענק שהודיע על כתובת. לפני שנכנסו לחניון, עצרנו באיזה מכולת מקומית, ולי קנה סוג'ו. משקה חריף קוריאני, שיצא לי להכיר ונשארה הכמיהה לעוד. היה ממש קר, ולי השאיר את הרכב בצד הכביש, מול המכולת, עם המנוע עובד... הערתי לו, והוא צחק. אצלנו בארץ הרכב היה נעלם, אבל זה דרום קוריאה. אנשים לא גונבים מכוניות.
הדירה של אחותו של לי הייתה דירה נחמדה, מרוהטת ומעוצבת היטב. אהבתי את טעם העיצוב. הדירות בקוריאה לא גדולות, אך אזרחי המדינה יכולים לחיות היטב בדירות קטנות, שלא בהכרח פיצפוניות. הדירה לוודאי הייתה בגודל של 50-60 מ"ר, אולי קצת יותר.
בכל מקרה, חיכתה לי ארוחה. אישתו של לי, תאילנדית במקור, עמלה שעות על ארוחה קוריאנית מסורתית שהוגשה במספר צלחות קטנות. לי מזג קצת בירה קוריאנית וקצת סוג'ו. הארוחה הייתה ממש טעימה. האווירה הייתה מחשמלת. מאותם רגעים שאתה יודע שאתה נמצא בעולם אוטופי רציונלי.
לא היה זכר לאחות של לי ומשפחתה. הם התפנו מרצון בשביל ללאפשר ללי לארח אותי. הם, אחותו של לי, בעלה, ושתי הילדות המקסימות, התפנו מרצון בשביל שהוא יוכל לארח אותי. לא האמנתי שזה מה שקרה. מיותר לציין שלא הרגשתי בנוח.
אחרי הארוחה, ישבתי עם לי על המחשב של אחותו, והראיתי לו תמונות של הקיבוץ, של המשפחה שלי, ושל קיסריה. הוא התרשם שאחד האחים שלי דומה לי, ואני גערתי בו שלא יכול להיות כי מה זה מכוער... זה היה בצחוק כמובן, אבל זה הביא את לי כמעט לידי התגלגלות על הרצפה מרוב צחוק. המשכתי קצת לעבוד על המחשב אחרי שהוא הלך לישון קצת אחרי חצות.
לא הרבה לאחר מכן, כיביתי את המחשב, ונרדמתי במזרן הפרוס על הרצפה. לילה שלישי רצוף אני ישן על מזרן דק, ואני כבר התרגלתי. זה היה יום ארוך, קר ומעייף, אך עם סיומת ספונטנית למדי.
סוף היום השלישי בסיאול, והגעגוע היחידי שלי הוא לכלבה שנשארה בבית,
"איפה אבא?" היא בוודאי תוהה לעצמה.
