יום רביעי, 16 ביוני 2010

אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 7 - (להוסיף תמונות)

He who does not travel does not know the value of men.” – Moorish proverb

16-03-2009

האור חדר בפתאומיות אל חלל החדר והאיר אותי. אני לא חושב שבחלון היה יותר מווילון בגוון בהיר שלא ממש חסם את האור, לפחות זה מה שאני זוכר. בעוד אני מתארגן ניסיתי לעכל את חוויות הערב הקודם, הרגשתי את הפלאשבקים חוזרים והולמים בי. הפלאשבקים הגיעו במקטעים, ולא בשלמות. יכול להיות שזה האלכוהול של הסוג'ו שערפל את חושי בשעות ההם והיקשה עלי לבצע את פעולת השחזור המתבקשת. התארגנו כולנו לאט. הקיבה שלי ממש דרשה למלא אותה. נדמה לי שאחרי כל כך הרבה כוסיות סוג'ו, לכולנו הייתה חמרמורת.

שעה קלה לאחר מכן, כבר ישבנו במסעדת הפועלים בסמוך, והם הזמינו ארוחת בוקר שהינה מזינה מאוד לאנשים עם חמרמורת. מבחינתי כל כדבר היה חדש ובמיוחד בהתנסות עם הארוחות הקוריאניות, כך שמלבד הקימצ'י, אני לא בטוח שהצלחתי להבין מה אני אוכל. נדמה שזה היה סוג של מרק עם כל מיני סוגים שונים של ירקות ועוד סוג של דג. בכל מקרה, כמו בכל מקום אחר, זה היה מאוד טעים ומוגש בקפידה. בעל המקום כל הזמן הגיח מפינתו בשביל לבחון אותי, את המערבי שיושב במקום שלו. הייתה לי הרגשה שלא יוצא לו לראות הרבה מערביים. העיר הזו היא לא אטרקציה תיירותית. הוא בכלל שמח לדעת שמאוד נהניתי מהארוחה וכן שיכולתי לשגר אליו את ה"קמזה אמינדה" שזה "תודה רבה" בקוריאנית.

לאחר מכן נסענו למקום עבודתו של חבר של לי. מקום העבודה היה אחד משלושת המספנות הגדולות בקוריאה. העובדה הזו גרמה לחברו של לי להביע גאווה ממקום עבודתו. כאשר הגענו לשם, ראיתי את המבדוקים הענקים, ומבנים נוספים שהראו לכל מי שבא מרחוק כי מדובר במספנה רצינית למדי. הסתובבנו שם ולקחנו מספר תמונות. לאחר מכן, המשכנו בדרכינו ליעד הבא. ושום דבר לא הכין אותי אליו.

זה בפירוש לא היה כמו מה שהיה בערב הקודם...מה גם שעדיין היה בוקר. היעד הבא היה בעצם מקום שהיה מאין מקדש או מנזר ששכן עמוק בהרים. למעשה היה זה מנזר קטן יחסית עם מספר מבנים רגילים ומספר מבנים מסורתיים יותר. באחד המבנים המסורתיים יותר שכב לו בודהה גדול יחסית, ואני חושב שזה היה היחודיות של המקום. מלבד זאת יכולתי להסיק לפי מבטי המקומיים והנזירים, שכנראה לא הרבה מערביים מגעים לשם, אם בכלל מגיעים. למרות שבמגרש החנייה עמדו מספר אוטובוסים, כל התיירים היו בעצם מאמינים מקומיים.

במשך שעה קלה ערכנו שם סיור ואחד הדברים הזכורים לי ביותר הוא מוזיקת הרקע שנהוג להשמיע במנזרים. מוזיקה מסורתית, עדינה ונעימה. מרגיעה מאוד, את זה אני יכול להגיד ללא שום היסוס. במיוחד אחרי ליל אמש. במשך זמן מה ניסיתי לאתר את המנגינה הזו, ואני חושב שלבסוף הצלחתי. שאלתי גם בפורום דרום קוריאה בלונלי פלאנט, אבל לא זכור לי שממש חזרתי לבדוק אם מישהו השיב לי.

הסיור נמשך ודילגנו ממבנה מסורתי אחד עם הבודהה השוכב למבנה אחר בו יש מן קרוסלה כזו עם כל המזלות, או 12 חיות שכל אחת מסמלת מזל אחר, אני חושב, והכל מזהב טהור, כך נראה לי לפחות. היה שם מן תוף ממתכת כזה שנותנים לו גונג עם פטיש, וזה אמור לתת מזל או הצלחה בחיים. בין לבין עברנו על פני כל מיני פסלים של בודהה וחבריו שהיו מפוזרים ברחבי המנזר ובחלקם אף קדתי קידה.

הביקור הקצר במקום היה מרענן למדי. באמת שנחמד למצוא את עצמך הרחק בהרים במנזר שנדמה שאין רבים שיודעים הרבה עליו. מעולם לא הצלחתי לקלוט את שם המנזר, אך אני לא חושב שזה משהו חריג. מעולם לא הצלחתי להתחקות אחר המנזר באינטרנט, אולי משום שהכניסה אליו הייתה בחינם.

לאחר הביקור במנזר הגיעה השעה להיפרד מחברו של לי. חזרנו למספנה והורדנו אותו שם. נפרדנו ממנו, והוא בחיוך סימן לי ביד מה אני צריך לעשות בהמשך שהותי בקוריאה. היה זה סימון שלא דרש תרגום למילים. את כף יד שמאל הוא קימץ, ועם כף יד ימין הפתוחה לרווחה היא טפח קלות על כף היד הקמוצה. אין ברור מזה.

היעד הבא היה העיר השנייה בגודלה בדרום קוריאה - בוסאן (או פוסאן). התרגשתי מהעובדה הזו רק מפני שבהכנות לטיול יחסתי לעיר נתח חשוב מהשהות שלי בקוריאה ובמה שארצה לראות, רק שבדיעבד נראה לי שניסו לשכנע אותי להישאר מינימום זמן ובעצם זו עיר נמל שאין בה יותר מדי מה לראות. אינני משוכנע לגבי כך, אך בחלק מהתכנונים שלי חשבתי לקפוץ ליפן או מיפן, דרך העיר הזו. ישנה "מעבורת קליע" בדיוק כמו הרכבות, אשר חוצה את הים היפני בשלוש שעות בערך, וזה ממש, אבל ממש מהר. לשם השוואה ישנן מעבורות שלוקח להם פי 4 יותר לאט. בכלל, העיר בוסאן היא שער היציאה הימי מדרום קוריאה, ובמלחמת קוריאה למשל היא נהפכה להיות בירת קוריאה הדרומית אחרי שסיאול נפלה לידי הקומוניסטים כמו מרבית קוריאה. כתבתי על כך לפני מספר פוסטים.

הנסיעה לשם הייתה קצת משמימה. למרות שהיה יום יפה ונופיה ההרריים של קוריאה נשקפו משני צידי הכביש, העייפות הזו המשיכה לגבור עלי והמשכתי למצוא את עצמי נרדם כל זמן מה לשעה קלה. רמת הכבישים בקוריאה הייתה כל כך טובה, וזה כנראה לאור העובדה שמערכת הכבישים הופרטה, כך שחברות פרטיות מנהלות ומתחזקות ולשם שינוי גם גובות אגרה. אחרת איך עוד אפשר להסביר שרק בשביל להיכנס לעיר בוסאן, לי נאלץ לקלוע בשלוש פעמים שונות למכשירי האגרה? פשוט טירוף. כל פעם סכום זניח אחר, אבל לחשוב שיש מאות אלפים שמשלמים את האגרה הזו מדי יום, אם לא מיליונים...זו הכנסה לא רעה בכלל, וזו מסייעת לחברות לשמור על רמת כביש נאותה למדי.

בעיר בוסאן קצת התברברנו. ממה שאני זוכר זו עיר די מודרנית, שלעיתים הזכירה לי את חיפה. היו הרבה עליות וירידות, והרבה אנשים שהלכו ברחובות, ומצד אחד נשקף הים והנמל, והרבה אוניות מסחריות ואוניות מסע באופק ובמפרץ. בעצם לא היה לנו יותר מכמה שעות להעביר בעיר עד התחנה האחרונה ליום זה שהייתה העיר קיונג-ג'ו, ולבסוף החלטנו לטייל בפארק הלאומי _____ (אמלא מאוחר יותר). הפארק שכן קרוב לים ואי שם במרכז העיר. לא זוכר אם שילמנו בשביל לטייל בו. המסלול בפארק היה מעגלי, ובאיזה כיוון שלא תבחר, תצטרך להתמודד עם עליה קשה ובסופה ירידה תלולה. נדמה כי יש אנשים שמנצלים את המסלול לכושר, וזה כמובן לפי הלבוש הספורטיבי שלהם.

בקטע מסוים של המסלול ניתן לרדת לחוף הים הסוער, אך כמובן שאין מה לחשוב על שחייה והשהות שם די קצרה. בקטעים אחרים אפשר לקוד קידה לכל מיני בודהות וגלי אבנים. לפני יש לבצע פעולת טיהור, שהיא בעיקרון לשטוף ידיים משוקת מסוימת. לקראת הסוף הגענו לתצפית לעבר הים ושם היה גם משקפות כאלו שצריך לשלשל אל תוכן מטבעות של 100 וון (פחות מ-10 סנט) בכדי לבהות באוניות מסע שהראות כמעט העלימה לחלוטין. באותו שלב היה רוח בלתי נסבלת והקור הקפיא אותי. כן כן, למרות שלא הזכרתי את הקור כבר זמן רב, עדיין היה קר בקוריאה. נכנסנו לחנות בתצפית וקניתי סוג של עוגיות אורז או מאפה מקומי. אכלתי אותו בשקיקה, ונדמה כי לי נתן לי ליהנות ממשהו שאין לי אפשרות לאכול בבית.

את הסיור סיימנו אחרי שעתיים של הליכה מאומצת, אם בעליות או אם בירידות. חזרנו לרכב ולהתחלנו לנוע לכיוונה של העיר קיונג-ג'ו. המרחק היה כשעה עד שעתיים נסיעה. כבר הייתה שעת אחר הצהרים מוקדמת, ולי היה אמור להיפרד ממני שם ולשוב לסיאול. הנסיעה לסיאול בעצם הייתה חצייה חוזרת של המדינה. אם להשוות את זה לישראל, זה כאילו שיצאנו מאילת למטולה, וביום לאחר מכן לי לקח אותי לעכו וקינח בחיפה, ושם אחרי שהוא מוריד אותי הוא נוסע חזרה לאילת.. ורק כאשר אני מתבונן במפה, אני נדהם לגלות כמה קיונג-ג'ו הייתה בעצם קרובה לבוסאן. וכמה קיונג-ג'ו הייתה רחוקה מסיאול. דבר שאלמד היטב כעבור יומיים בחזרה שלי לסיאול. אז זהו בערך אומדן מרחקי הנסיעות שנסעתי עם לי.

לקראת שעות הערב הגענו לקיונג-ג'ו. שוב היינו צריכים לשלם אגרה בכניסה לעיר, זה עניין של קבע אני מניח. כמו לשלם אגרה כדי להיכנס לירושלים. אגב, קיונג-ג'ו מבחינה היסטורית היא כמו ירושלים. עוד לפני שנכנסים לעיר עצמה ורואים את הבתים בפאתי העיר, אפשר להיווכח ביחודיות של העיר, נדמה שכמו שבירושליים יש "כלל" כזה שבונים את הבתים באבן ובסגנון מסוים (בטח להוציא את הולילנד ומזרח ים), אזי כל הגגות בקיונג-ג'ו צריכים להיות בעלי צורה מסורתית. אני זוכר שאהבתי את המראה הזה, כמעט 90% מהבתים היו עם גגות כאלו. הבתים עצמם חלקם נראו ישנים מאוד ואחרים נראו אף מוזנחים משהו, אבל הגג ממש כמו גג של מקדש קטן עם קורות מגולפים.

כאשר הגענו למרכז העיר, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. קיונג-ג'ו, עיר קטנה עם 300 אלף תושבים (לונלי פלאנט 2004) בעלת מרכז עיר עם ביניני קומות. רובן ביניני משרדים, אך חלקם גם בתי מלון. זה במעגל הראשון של מרכז העיר, ובמעגל השני יש רחובות צפופים וצרים להחריד, הדומים אחד לשני באופן כזה שהייתי יוצא מן ההוסטל והולך לאיבוד כבר אחרי הפנייה הראשונה. לי הצליח לנווט את הרכב על פי מכשיר הGPS המובנה ברחובות הצרים הללו ולהגיע לבסוף להוסטל.

ההוסטל היה נראה בדיוק כמו בתמונה, אבל בתמונה רואים רק את ההוסטל ולא מה שמסביב לו. המבנה נראה ישן ומוזנח יותר, ואנחנו נכנסו לתוך ההוסטל ונתקפנו שוק. לא רק אני, גם לי. הכניסה שהייתה מופרדת על ידי מחיצות נראיתה קטנה. חדר הקבלה, זה שמעבר למחיצה היה מרווח יותר, אך מפוצץ בפריטים כאילו היה בית פרטי או מחסן. לקח לי רגע לקלוט זקנה נמה על הרצפה, וכאשר לי צלצל בפעמון היא כמה באחת. ברכה אותנו וקראה למי שנראה כמו בעלה.גבר ישיש הגיע לדלפק משומקום ובירך אותנו, בדק ברשימות וגילה את שמי עוד לפני שאמרתי לו את שמי. ככה זה כאשר אתה כמעט האורח היחידי בהוסטל. לי נראה לי קצת בהלם מהמקום, ושאל אותי באנגלית עם המקום בסדר, השבתי לו בחיוב. השהיה במקום הייתה זולה, 14 דולרים ללילה. בדיעבד שילמתי לו 30 אלף וון. זה היה אמור להיות סכום מנוכה המקדמה באינטרנט. עד היום לא ממש בדקתי עם שילמתי יותר, הנחתי שזה בערך, ווון לכאן או וון לשם ממש לא משנה כלום.

לי עזב, הייתה לו נסיעה לארוכה. הודיתי לו מאוד על היומיים האחרונים, על החוויות הקוריאניות הרבות שעברתי ביומיים האלו, ואיחלתי לו נסיעה נעימה ורעננה לסיאול הרחוקה. ואז הוא נעלם, ושנייה לאחר שהרכב שלו נעלם התמלאתי בתחושה שמילאה אותי כאשר נפרדתי לראשונה מהשותף האחרון שלי במהלך מסעי בניו זילנד. היו לי 3 שותפים, 2 זרקנו אחרי כמה ימים והאחרון, איתו שכרתי רכב, חזר הביתה או המשיך ליעד אחר. אין לי מושג. כאשר נעלם, הרגשתי שאני כולי לבד, נתון לגורלי בלבד. זו הייתה אותה ההרגשה. קצת מזופתת, אבל מאוד אמביציונית.

העליתי את הציוד לחדרי. מה שנקרא חדר דורם. כלומר עם כמה מיטות. הייתי לבדי בחדר, לא היו לי שותפים וזה הכי נחמד. באמת. אפשר גם להוסיף כמה דולרים ולשלם על חדר פרטי, אבל למה לעשות את זה? ככה לא פוגשים אנשים חדשים. החדר עצמו, כמו המסדרון, כמו המדרגות, נראה ישן, קצת מוזנח ועלוב. לא היו מיטות, היו מזרנים. ארבעה כאלו, כאשר שניים מתוכם צמודים לקיר. על מזרן היו מספר שמיכות, כאשר חלקן היו כבדות, והיו אמורות להיות תוספת במקרה של לילה מקפיא במיוחד. הכריות, מיותר לציין, היו כמו אבן.  לא יודע מה נסגר עם הקוריאנים האלו, מילא לישון על הרצפה, אבל להניח את הראש על כרית אבן.. בכל מקרה, זרקתי את הציוד שלי שם, ניסיתי לנעול את הדלת שלא ממש ננעלת ויצאתי למסדרון הניצב, לבדוק את עמדת המחשב. נראה לי שהמחיר היה 1000 וון לחצי שעה או רבע שעה. בדרך כלל לא דורשים לשלם, והתשלום הנ"ל היה מבוסס על אמינות המשתמש. כלומר, המשתמש עצמו היה צריך לשלשל כל זמן נתון את הסכום הנתון לתוך כוס.

קיבלתי מייל משיין. לא הצלחתי ליצור איתו קשר, ולמרות זאת הוא חיכה לי. הרגשתי רע מאוד לגבי הפספוס, אך הייתי שמח אילו הייתי יכול לפגוש אותו, אבל הקצר ביצירת התקשורת מנעה את המפגש ההיסטורי ביום שהיה חשוב לו, יום ההולדת שלו. הרגשתי מאוד רע כי הרגשתי שאכזבתי אותו קשות. במשך ימים ואף תקופה לא מבוטלת לאחר מכן, כאב לי על הפספוס. אני מניח שלא ניתן לרצות את כולם. חבל.

יצאתי לסיור בעיר. הובהר לי שבאחת עשרה נועלים ואף אחד לא נכנס לאחר מכן. למרות הידיעה הזו יצאתי לטייל ברחובות העיר, בניסיון להגיע למרכז העיר ולהתרשם מהעיר עצמה. למרות ההסברים של איש צעיר שגם עבד בהוסטל ובפיו הייתה אנגלית מצוינת, הלכתי לאיבוד כבר אחרי הפנייה הראשונה. הכול פשוט נראה אותו הדבר, כל הרחובות, המכוניות, המוטלים, המסעדות. התקשיתי למצוא את דרכי בין כל אלו. לבסוף, כאשר כבר היה כמעט חשוך לחלוטין, מצאתי את מה שהיה נראה כמו הכביש הראשי של העיר. חציתי אותו והמשכתי ישר, חלפתי על פני בית ספר שהיה נראה כמו תיכון, או חטיבת ביניים, בדיוק כמו אלו שרואים בסרטים, ומצידו השני של הכביש נראה שדה פתוח עם גבעות.

הגבעות האלו נראו יותר כמו בליטות גבוהות. מיד נזכרתי בבליטות שראיתי יממה לפני כן. הבליטות האלו היו גדולות יותר ולכן הנחתי שהן היו קברים של אנשים חשובים יותר, כמו מלכים. כמה שהבליטות היו יותר גדולות, כך המעמד של הנקרב היה יותר גבוה. ביחד עם הנקבר נקברו גם חלק מרכושו ובכדי להגן עליהם מפני שודדי קברים, בנו גבעה אשר מליאה בסלעים קטנים. כך שמי שינסה לחפור, יקבר במפולת סלעים. לא יודע אם זה היה עומד במבחן התוצאה של הזמן המודרני.

המשכתי לסייר, והגעתי לעוד רחוב מרכזי עם חנויות ומסעדות רבות. הלכתי שם סחור סחור, בלי מטרה מוגדרת מראש. סתם נהניתי לבחון את הקוריאנים ואת התנהגותם, לא שהיה מה לבחון. הם התנהלו כמו שאנשים מתנהלים בכל מקום בעולם. חונים במקום לא נכון, או בחנייה בתשלום ומנסים להתחמק מתשלום, בעל החניון רודף אחריהן והן מתנצלות ומשלמות לו. כמעט הצליחו. המוכורת בדוכני המזון מאוד נחמדות ותמיד מחייכות על העוברים ושבים, במיוחד תיירים מערביים כמוני. האמת, לא נתקלתי ביותר מדי פנים מערביות.
אחרי זמן רב, נכנסתי לסניף של מקדולנד, מה שאני לא עושה בבית, והזמנתי אוכל. אכלתי בתיאבון רב, הייתי רעב. כל היום אני בדרכים, מטייל, הולך, נמצא בפעילות פיזית בלתי נגמרת, ואוכל פה ושם. אחרי הארוחה המשכתי לשבת בסניף והתחלתי לרשום ביומן את קורות מסעי בימים האחרונים. בניגוד לטיול הקודם, בטיול הזה לא היה לי זמן בכלל לשבת ולרשום, הכל היה כל כך אינטסיבי ומהיר.

בסביבות השעה עשר וחצי התחלתי להתארגן לחזרה להוסטל. פתאום נזכרתי שזה לא הולך להיות קל וניסיתי בדלפק לקבל הכוונה טובה יותר. דין קוריאה כדין יפן. הכל בלגן. כל הרישומים והמספור של הבניינים מסודרים באי סדר של ממש. הבחורה המסכנה שלא ידעה אנגלית כל כך טוב, הפנתה אותי לעובדת אחרת שכן דיברה קצת אנגלית. זו הסתכלה במפה המצוירת מההוסטל ולא ידעה איך לכוון אותי. למרות זאת לא נשברה והרימה טלפון להוסטל, אלו נתנו לה הוראות, ובזמן הזה, כבר נותרו עוד עשרים דקות עד לנעילה. אם שום דבר לא ישתבש בדרך, אגיע תוך עשר דקות, אולי חמש עשרה דקות.
הודיתי לה ויצאתי מן הסניף של מקדולנד. פניתי ימינה ועוד ימינה ואז נגלה לי הרחוב הארוך עם בית הספר בצידו האחת ואתר הקברים בצידו השני. במהרה הגעתי לכביש הראשי ומשם שוב הייתי אבוד. הייתי צריך לחשוב באיזה רחוב צדדי בצידו השני של הכביש, עלי ללכת, בשביל להגיע להוסטל. האמת, כולם נראו אותו הדבר. זו הבעיה בעיר הזו. בחרתי אחת, והלכתי בה ישר, עד שהבנתי מהר מאוד שזו לא האחת. יכולתי אומנם להבחין בשלטי מוטלים ובתי מלון זוהרים וגבוהים,אשר ניסיתי לסמנם כציוני דרך. אך ללא הצלחה. מצאתי את עצמי אובד ברחובות צרים ודומים, ובלי הולכי דרך שהלכו שם. בשלב מסוים ראיתי נערה קוריאנית צועדת מולי, ניסיתי לדבר איתה שתסייע לי, ורגע אחרי כן אביה הגיע עם הטנדר שלו. משראה אותנו נתקף חימה וזעם כלפיה, היא עלתה לרכב, ויכולתי לראות אותה מרכינה את ראשה ואת אביה מטיח בה דברים כמו אולי כמה לא ראוי מצידה לשוחח עם זר כמוני. אני חושב שבאותו רגע אני חשתי בושה על מה שקרה, לא יכולתי לדעת או לשער שזה מה שיקרה ואילו הייתי יודע לא הייתי פונה אליה מלכתילה. בדיעבד, חשבתי שאולי היית צריך לשבור את הכעס שלו על ידי זה שאגש אליו ואבקש ממנו עזרה. חבל. מקווה שהנערה לא סבלה יותר מדי מהקשיחות הזו של אנשי המזרח הרחוק.

זה לא עזר לי. עדיין הייתי אבוד. נותרו דקות מועטות, ורק לפי האינטואיציה התחלתי לחפש את ההוסטל במבוך העירוני הזה של קיונג-ג'ו. הייתי צריך לדעת...אני כבר מכיר את עצמי. אם אני הולך לאיבוד, זה יכול להיגמר לא טוב.

והינה, ממש בשנייה האחרונה, או דקות ספורות לפני השעה אחת עשרה בלילה, מצאתי את ההוסטל ששכן בקרן הצומת של שני רחובות. עמוק בתוך הרובע הזה. נכנסתי פנימה, וחשתי תחושת הקלה גדולה. נדמה שגם בעלי ההוסטל חשו תחושת הקלה כאשר ראו אותי לבסוף. בירכתי אותם והודיתי להם.

במהלך הערב ישבתי בקומה השנייה של ההוסטל וצפיתי בטלוויזיה תוך כדי אכילת הטקאווי ממקדונלד. פתאום הצטרף אלי קשיש דובר אנגלית, ופצחנו בשיחה בלתי נגמרת. השיחה ארכה אולי כשעה, ובזמן הזה לא העזתי בכלל לגעת באוכל. זה התקרר ולאחר שהזקן הלך לו לדרכו המשכתי לאכול. זה כבר לא היה טעים.

מעט לאחר מכן, כבר הכנתי את עצמי לשינה. עדיין הייתי לבדי בחדר. זו הייתה הפעם הראשונה בקוריאה שישנתי לבד, הרחק מחברי. תהיתי עם לי כבר הגיע לסיאול, תהיתי מה צופן לי יום המחר. היו לי כבר תוכניות, מסלול שבניתי בסיוע של הבחור הצעיר שעובד בהוסטל.

אחרי שבחרתי את מה שהיה נראה לי כמו המזרן הנוח ביותר, נשכבתי עליו והרגשתי כמה שהוא לא נוח, אך בר התרגלות. פרשתי את השמיכות עלי וניסיתי להירדם. זה היה מצב קצת מוזר, ותמיד אני מנסה להיזכר בפעמים הראשונות שישנתי ככה באיזה הוסטל בארץ רחוקה, כמו ניו זילנד. אותה הרגשה חלפה בי.

ולאט לאט נכנסתי למצב שינה, ולבסוף נרדמתי.





יום שלישי, 8 ביוני 2010

אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 6

“Our battered suitcases were piled on the sidewalk again; we had longer ways to go. But no matter, the road is life.” – Jack Kerouac


15-03-2009

התעוררתי מוקדם. הרי יש לי חתונה לתפוס בצהריים. היה יום ראשון שזה יום השבת בגולה, וקים לי ניצל את היום בכדי לרדת לאזור העיר בוסאן עם החבר'ה שלו ולטפס על סלעים שם. נראה לי שהוא בכלל טיפס כבר על כל הסלעים באזור סיאול ובטח גם בסיאורסק סאן. הברנש הנחמד הזה ממש אוהב לטפס על סלעים, טיפוס עד זוב דם, ועם מזרן בלבד המשמש כמנחת נחיתה רך למקרה של נפילה. אך אין מה לדאוג, הוא והחבר'ה שלו הם ממש כמו עכבישים והם לא נופלים בכזו קלות מהסלעים שעליהם הם מטפסים.

בכל מקרה, כאשר אני התיישבתי על המחשב, הוא פשוט יצא מהחדר שלו, הפעיל את מכונת הקפה שלהם, נכנס לשירותים, התארגן, שב לחדר שלו ויצא משם עם הציוד שלו שהיה נראה כמו מזוודה גמישה במיוחד (המזרן) שהייתה נראית כאילו היא עמוסה בציוד עזר נוסף, הוא מזג לעצמו קפה, שתה במהרה, איחל לי יום מצוין וטראח! נעלם כלא היה. הכל קרה כל כך מהר שהיה נדמה שאילו הייתי אומר "ג'ק רובינזון" הדלת היה נסגרת עוד לפני שהייתי מסיים. כנראה שהמחיר של לגור ולעבוד בדרום קוריאה, הוא מחיר היעילות החסרת תקדים שהאנשים מפתחים להם. לעיתים הם יוצאים לעבוד בחמש וחצי בבוקר רק בכדי להספיק לכיתת הלימוד הראשונה, שהם בדרך כלל ילדים בני 6 פלוס ומינוס. ויש גם את ההיפך המוחלט, שהם אנשי עסקים כבדים ומכובדים שנוטים להזמין את המורים שלהם לארוחות ערב מפוארות. ג'יימי סיפר לי פעם איך הוא הכניס פרי ים מסויים לפיו, ולעס אותו במשך דקות ארוכות עד שהתלמיד הביט למקום אחר, ואז פלט את הפרי ים לרצפה.

אחרי שקים לי נעלם לו, התחלתי להתארגן. נכנסתי לשירותים, התקלחתי, התגלחתי ויצאתי כמו חדש משם. התלבשתי הכי יפה שאני יכול. כי למען האמת,  לא חשבתי שאוזמן לחתונה. הכי יפה היה מכנסי כותנה בבייג', גופייה מכופתרת עם פסים דקים בשחור ואפור ומעיל ג'קט החום, שמשרה הטעיה של מראה אלגנטי. מראה ליצן הזה הוא מה שבחרתי בכמעט לית ברירה. משום מה התמהמתי קצת. רציתי לחכות לג'יימי, להגיד לו שלום, כי ידעתי שאפרד ממנו למספר ימים. אבל בגלל שהיה זה יום ראשון, הוא לא מיהר לעבודה והמשיך לישון. יכול להיות שגם המסיבה הקטנה שערכנו עם כל החבר'ה גרמה לו להתעורר מאוחר. לבסוף התעורר, ככה לפני אחת עשרה בבוקר. שוחחנו מעט, הוא סיפר לי שנהוג להביא סכום אי זוגי בתור מתנה לחתן ולכלה. הוא דווקא חשב שהלבוש שלי בסדר. כאשר נפרדתי ממנו כבר היה בערך אחת עשרה, ואני פשוט טסתי משם לתחנת הרכבת, ומבלי לחשוב פעמיים עליתי על הרכבת הראשונה לתחנת "מייה" בשביל לפגוש אם את לי.

אסביר למה זו הייתה טעות ומדוע הייתי צריך להתקשר קודם. כאשר הגעתי לתחנת מייה כעבור 40 דקות בערך, ישר הרמתי טלפון ללי. הוא היה קצת עצבני וקצת מתוח. סיפרתי לו שאני במייה והוא אמר לי שהם כבר יצאו לחתונה ושהייתי צריך להתקשר קודם. עכשיו הם כבר נסעו לכיוון החתונה, שהייתה מן המקרה בצד אחר לחלוטין של סיאול. מייד עשיתי את דרכי ליכוון התחנה שבסמוך אליה התקיימה החתונה. זה היה לפחות שעה משם... לא היה סיכוי שבעולם שאגיע לחתונה בזמן. שום סיכוי! לא ביום ראשון שבו כולם בטח יוצאים מסיאול לטייל, או נוסעים לראות אטרקציות בעיר דרך המטרו. זה פשוט היה עמוס להחריד.

עשיתי את דרכי לתחנה שהוא אמר. אין סיכוי שבעולם שאזכור את השם שלה, בטח שלא לבטא. זה לקח לי המון זמן להגיע לשם, ואני עמדתי בקרון עם כל הציוד שלי. זה גם היה כבד ולאט לאט התשתי את עצמי, במיוחד אחרי הלילה האחרון, בו לא הרביתי בשעות שינה. אחרי שעה ארוכה במיוחד הגעתי לתחנה וכל שהיה עלי לעשות זה להיפגש עם לי ביציאה מספר שלוש. זה פשוט לא היה היום שלי, כי הצלחתי למצוא את יציאות מספר אחת ומספר שתיים, אבל לא איתרתי את שלוש, למרות כל הסימונים. לבסוף הבנתי שהדרך היחידה למצוא את היציאה תהיה מחוץ לתחנה וכך עשיתי. היה לי קשה למצוא מישהו שיסביר לי ודי נכנעתי לידיעה שאיחרתי לחתונה...זה הכעיס אותי, אבל עדיין שמרתי על פלגמטיות.

לי עמד שם בצד השני של הכביש, מחוייט כולו. נראה כמו מיליון דולר. איזה מיליון, אולי מיליארד דולר. אבל לא היה לו חיוך, רק כעס עצור על כך שאיחרתי. באמת, זאת הייתה פאדיחה שלי. חבל שהוא לא הורה לי להגיע לתחנה הזו במקום לנסוע בכל רחבי סיאול. התחנה הזו הייתה אולי עשרים דקות מתחנת נוקסאפיונג.

העמסנו את הציוד שלי בתא המטען של הרכב של דוד שלו. מיהרנו לאולם בו עמד להסתיים הטקס האזרחי, שזה טקס עוקב לטקס המסורתי אליו בעצם הוזמנתי. כדי לראות ולהתרשם. זה היה אמור להיות "יום קוריאה" שלי. זה מה שלי תכנן ליום הזה. זה פשוט לא היה נתפס כמה הוא שקד ועמל. זה היה יום מדהים, והוא רק התחיל.

את החתונה פספסתי, אבל לפחות יצא לי לפגוש את המשפחה של חברי לי. פגשתי את אחותו, בעלה והילדות המקסימות. אותה אחות ומשפחתה שפינו את דירתן בכדי שלי יוכל לארח אותי. פגשתי את אחיו הבכור. פגשתי את הוריו המקסימים ואת אישתו התאילנדית. פגשתי גם את החתן והכלה, ובחוסר הבנה של התרבות הקוריאנית, כנראה שעוררתי גיחוך סביבתי על עצמי. ניסיתי לחקות את התנהגותם של האחרים. טעות מביכה ביותר. לא תמיד צריך להתנהג ברומא כרומאי...
אבל הם בטח סלחו לתייר המבולבל. הם היו הרבה פחות קשוחים ממה שחשבתי, ומאוד רשמיים. בחתונות בישראל לא באים ככה. כמעט כולם היו מחויטים להפליא. הרגשתי קצת אאוטסיידר.

לי עדיין כעס קצת. בסך הכל זה היה ההפסד שלי. נדרתי נדר לכפר על ההחמצה הזו, בהגעה לחתונה שלו. אולי בסתיו הקרוב. ריחותיה של סיאול עדיין כל כך חזקים, כי נדמה לי לפעמים שאם אחזור לשם מחר, ארגיש כאילו מעולם לא עזבתי.
כאשר נכנסתי הזוג המאושר היו כבר בשלב האחרון של הטקס האזרחי. האורחים הרבים שהגיעו לחתונה כבר עמדו על רגליהם והחלו משוחחים עם קרובי משפחה ומכרים. הרגשתי כמו זר, והרבה מפני שהייתי המערבי היחידי שם. מה גם שהם כמעט כולם היו מחויטים להפליא, ואילו אנוכי..לבוש בלבוש כמעט קיקיוני.

לאחר הטקס, כמו אצלנו, מגיע השלב של הבופה. אצלנו זה קייטרינג, שם זה היה משהו אחר לגמרי. קלאסה אחרת לחלוטין. האוכל היה כל כך ערב לחיך שהתקשיתי לזכור אם מעודי כבר אכלתי אוכל כל כך טעים ואנין. ניסיתי לשמור על
העשתונות ולא להשתגע, אבל בפירוש הצבתי לעצמי מטרה לטעום מכל דבר. היו כל כך הרבה סוגי בשר, אורז, סלטים. הוגשו מנות בתוך במבוק! משהו מדהים, צורת הגשה יוצאת מגדר הרגיל. חתיכת במבוק המורכבת משני חלקים. מושכים את החלק הקצר שהוא כמו פקק של טוש, ואז שולפים את מה שנראה כמו עלי גפן ממולא באורז.

בזמן הארוחה, חברי לי שאל אותי אם אני מעוניין להצטרף אליו לפגישה עם מכר ותיק שלו. מכיוון שלא הצלחתי ליצור קשר עם שיין, לא ידעתי אם יהיה טעם להגיע לעיר שלו ולהמתין לו, או לנסות ליצור איתו קשר כבר שם. החוסר ודאות הזו הרגה אותי, או לפחות גרמה לי לאי נוחות רבה. ניסיתי עוד פעם אחת להתקשר אל שיין, אבל שוב ללא שום הצלחה. ויתרתי על הרעיון לפגוש אותו. כאב לי הלב. במקום זאת אמרתי ללי שאין בעיה ואני אצטרף אליו למסע שלו לחלק הדרומי של דרום קוריאה. הוא היה מוריד אותי בעיר של שיין, אילו הייתי רוצה, כי זה היה בדרך ליעד שלו. שוב איפשרתי לספונטניות לנצח את התכנונים. ככה זה בטיולים חובקי עולם.

אחרי שלב האוכל, נגמרה החתונה. כל הסיפור לא לקח יותר משעתיים שלוש. מתחילת הטקס ועד סיומו. אין מסיבת טראנס וריקודים. אולי יש אבל לא ברבדים האלו. כאשר יצאתי החוצה והמתנתי שלי יביא את הרכב, נכנסתי למן הלם קטן. מתוך החמימות הרב שכבתית של אולם האירועים לצאת אל הקור של רחובות סיאול גדושות רבי הקומות וגורדי השחקים. החום שאפף אותי בגלל עיצובו של האולם וטמפרטורה בכלל פג לחלוטין ברגע שיצאתי החוצה. בזמן שלי נעדר ניסיתי לפתח שיחה עם אחיו וגיסו והילדות החמודות שידעו יותר אנגלית מההורים שלהם.

לבסוף לי הגיע עם הרכב של הדוד ואנחנו שנינו יצאנו לדרך הארוכה שעוד הייתה לפנינו. השעה אומנם הייתה כמעט ארבע אחר הצהריים, אבל היום עוד היה צעיר מאוד. המסע לחלקה הדרומי של דרום קוריאה עתיד היה לקחת מספר שעות.

היציאה מסיאול לקחה קצת זמן, מן הסתם. גודשי תנועה בחלקים שונים שלה, האטו את הנסיעה שלנו והאריכו את זמן היציאה מן העיר. אבל לבסוף הצלחנו לצאת ולהגיע לכבישים המהירים הבין עירוניים. כאשר עשינו זאת, פתאום הרגשתי איך תחושת המחנק של היכלאות בתוך עיר ענקית נעלמה ממני בהבזק זריז. פתאום נגלו לנגד עיני מרחבים, גבעות, הרים, ובעיקר הצבע הירוק, וגם הרבה מן גוון הצבע האפור, בגלל השמיים.

הזדמנות ראשונה לגלות את דרום קוריאה האמיתית. לפי תכנון המסלול המקורי, הייתי אמור להיפגש עם שיין בעיר דאיג'ון, ומשם להמשיך לקיונג-ג'ו. מכיוון שאת הביקור בדאיג'ון ביטלתי בגלל שלא הצלחתי ליצור קשר עם שיין מעבר למיילים, התוכנית הייתה להמשיך עם לי עד לעיר הדרומית של סאצ'ון.( יש עיר דומה עם שם דומה שלא נמצאת רחוק משם, ולי אין מושג לאיזה מהם הגעתי). ובעיר הזו כבר אראה מה יש לעשות בה. בגלל הירידה לדרום זה שינה את התוכנית בכלל מכיוון שאחרי קיונג-ג'ו חשבתי לבקר בבוסאן, ולמעשה בתוואי שנוצר כעת, בוסאן תהיה בדרך לקיונג-ג'ו. הכל השתנה, אבל הכל לטובה.

אני מוכרח לציין שגם שנה אחרי, אני עדיין חושב שחווית נהיגה בדרום קוריאה שונה בהרבה מחוות נהיגה בישראל. אם אני לא טועה יש נתיב שמיועד לתחבורה ציבורית גם בכביש בין עירוני. אין צורך להכביר כי ברוב הכבישים יש אגרה, ולפעמים עד שנכנסים לעיר מסוימת, משלמים כמה פעמים את האגרה. נראה לי שרק בכניסה לבוסאן, לי שילם שלוש פעמים אגרת כניסה, בשלוש מקומות שונים.

הנסיעה בכבישי דרום קוריאה הייתה חוויה בפני עצמה. מצאתי את עצמי מתלהב מכל גבעה, ואלוהים יודע שהיו הרבה כאלו. לכל אורך הדרך היו מאות גבעות. נראה לי שהיחוד שלהן על הגבעות שיש בארץ הוא, שיש עליהן שורת עצים...שורה אחת. כך שגם ממרחק ניתן להבחין בגזעים ולראות מעבר להן. דבר נוסף שהלהיב אותי זה המנהרות. כנראה שהרבה יותר פשוט לקוריאנים היה לחצוב מנהרה בהרים ובגבעות מאשר לסלול כביש שיעקוף אותן או יטפס עליהן. יש בזה היגיון, זה חוסך זמן וכמו שנוכחתי ימים לאחר מכן, בביקורי באזור המפורז, יש להם גם את הכלים הכבדים לכך. ארחיב על הכלים האלו בבוא העת, בעוד כמה דובדבנים. לעיתים היה נראה לי שהמנהרות הללו לא נגמרות. היציאה ממנהרה כזו, פירושה יציאה מן החושך אל האור, ובשניות הראשונות כל העולם נצבע לבן, ואז העיניים מתרגלות שוב למראה העולם. בדרך חצינו גם נהרות שערפל שזורם מעליהם הוא כמעט עניין של קבע.

היו פעמים שעיני איתרו בליטות באדמה, ותשובתו של לי הייתה שאלו הם קברים. לאחר שעצרנו באחת מתחנות הריענון, וכאלו פרוסים לכל אורך הכבישים בדרום קוריאה, יכולתי לראות אותם מקרוב יותר, או לפחות לא תוך כדי נסיעה. בהשוואה למה שאראה בהמשך, אלו היו קברים פשוטים של אנשים פשוטים, לוודאי איכרים.

בתחנות הריענון היינו עוצרים לקפה מכונות השתייה. תורתו של לי הייתה שונה מתורתו של ג'יימי. האחרון לעולם לא היה קונה קפה ממכונה, יש לו סטייל ולסטייל יש שם - סטארבאקס. מחיר של כוס קפה רגילה בסניף כלשהו של סטארבאקס עולה כמעט כמו ארוחת צהריים במסעדה קוריאנית. כמה דולרים בודדים. ערך הכסף והתמורה עבורו משחק תפקיד חשוב אצל התרמילאים, ואלו לומדים לכלכל את עצמם תוך כדי המסעות. בעניין הזה, גם בטיול הנ"ל וגם בטיול הקודם ניהלתי יומן הוצאות, רשמתי כל דולר ניו זילנדי, דולר אוסטרלי, ין יפני ווון קוריאני שהוצאתי. אני רק יכול להגיד שזה עזר לשלוט על ההוצאות, לתכנן קדימה, לסדר עדיפויות בצורה ברורה יותר, וכן..פה ושם פיספסתי, אבל בטיול הזה - פגעתי די בול מבחינת הערכה על הוצאות, אולי פספסתי בכמה מאות שקלים, אבל בטיול שעלה לי 25 אלף שקל.. זה יפה מאוד.
בכל מקרה, רציתי להגיד שיש דברים שלי חסך בהם. לי לא היה אכפת כי לא הרגשתי בנוח אם כך שהוא לא מאפשר לי לשלם.

הנסיעה הייתה ארוכה, כמעט בלתי נגמרת. אני מניח שזו ההרגשה כאשר אתה מתחיל את המסע באור יום ומסיים אותו כמה שעות אחרי רדת החשיכה. נדמה כי הצטברה אצלי עייפות, ובכל פעם שאיפשרתי לעצמי להרהר לגבי רמת העייפות אצלי, התחלתי לנקר ולהירדם. קרה לי כמה פעמים במהלך הנסיעות ברכבים. חוסר המעש, השעמום, הכריעו אותי והיית נרדם. מבחינת לי זה היה בסדר גמור. בבית אני אף פעם לא נרדם כאשר אני יושב ליד הנהג. זה כנרה נגזרת של הג'ט לג.

לבסוף, אחרי כמעט חמש שעות נסיעה, הגענו לעיר שבה התגורר החבר של לי. לקח ללי קצת זמן להתאפס על הדירה של חבר שלו, הGPS לא ממש עזר. לבסוף מצאנו. שמחתי לצאת מהרכב, לסיים את המסע הארוך הזה מסיאול. חצינו כמעט את כל דרום קוריאה.

הדירה של החבר של לי, שאת שמו אינני זוכר ולדעתי מעולם גם לא הצלחתי לקלוט, הייתה דירת רווקים\סטודנטים קטנה, ללא שום חדר שינה. היה מטבחון קטן והיה גם מקלחון ומלבד זה היה רק חלל אחד ארוך בדירה קטנה. היה לו טלוויזיה, היה לו פוטון על הרצפה, ואולי שולחן קטן וזהו! ככה החבר שלו חי. מבחינתי זה היה כמעט בלתי נתפס, כי אפילו כיסא לא היה לו. מצד שני, כבר התרגלתי.

אחרי נסיעה כזו, אי אפשר שלא להיות מורעב ולכן יצאנו לעיר, או לעיר אחרת שנושקת לים בשביל לאכול. בתחילת הפוסט הזה הזכרתי שלי רצה לעשות לי "יום קוריאה", החל בחתונה קוריאנית, ממשיך במסע חוצה קוריאה, וכעת ארוחה סטייל קוריאה. מה זה אומר? עוד ארוחה עם גריל במרכז השולחן? לא! זה אומר ארוחה סטייל קוריאה. אכילת פירות ים חיים.

הגענו לאזור שוק הדגים, החננו שם את הרכב. לתומי מלמלתי משהו על שלט ורוד זוהר שנראה כמו שלט כניסה למקום מפוקפק למדי שנתקלנו בו  והם, לי והחבר שלו כנראה הבינו לא נכון את ההומור שלי. הרחובות היו צרים ומלוכלכים ונדמה כי הייתה זו עיר שדומה קצת לעיר נחשלת. מהמקום שבו לי החנה את הרכב, לא היה הרבה הליכה עד לשוק עצמו. בשוק עצמו עדיין התרחשה פעילות. נדמה כי עדיין הגיעו לשווקים פירות ים שונים. הלכתי שם ואני חושב שקצת הזדעזתי. בעת כתיבת שורות אלו אני חש חלחלה עמוקה רק מלהיזכר שוב במה שראיתי אז.

לאורך הרחוב שכנו מספר דוכנים, בכל דוכן הייתה לפחות זקנה אחת שניהלה אותו. בכל דוכן היו מן גיגיות כאלו ובכל גיגית היה סוג אחר של פרי ים, דג, תמנונים, דיונונים ועוד. זה לא נגמר, זה פשוט לא נגמר. ואני עם הלב הרגיש ויסורי המצפון, התבוננתי בהם, ביצורים המסכנים הללו, שגורלם המר הביא אותם למה שהיה עבורם, תחנה אחת לפני הסוף. לחלק מאסופת היצורים היו עיניים, וכרגע בגלל החזרה לשעה ההיא, נדמה לי שאני והם התבוננו זה לזה בעיניים. משהו בי נכמר, הרגשתי שאין מצב בחיים שאני אוכל משהו כזה. אין לי בעיה לאכול דגים או בשר, אבל לא כשרגעים ספורים לפני כן הבטנו זה בזה. אני חושב שנהייתי לבן כמו סיד. זה לא מה שנראה לי שקרה לי, את זה אני זוכר בפירוש שקרה לי.

חברו של לי ניהל את המשא ומתן, הוא לבסוף הצביע על דיונון ועוד כמה פרות ים שמעולם לא ראיתי לפני כן. שלף כמה שטרות של 10,000 וון, נתן לזקנה וזו שלפה מהגיגיות השונות את מה שהוא הזמין. ברגע הזה, אני די בטוח, הבנתי מה קורה, אבל ההתנגדות שלי הייתה רפה מאוד, כמעט לא קיימת, אפילו לא פאסיבית, פשוט לא הייתה שום התנגדות. שום צעקה, שום זעקה.

חצינו את הכביש ונכנסנו למסעדה הקרובה. הסתבר לי שמה שנהוג לעשות זה לבחור את הדגים שאתה רוצה לאכול, את התמנונים או פירות ים, לשלם עבורם ולהביא אותם לאחת המסעדות הסמוכות, שם יכינו אותם עבורך. זה מה שקרה. נכנסנו למסעדה, הם נתנו את המרכולת לבעלת המסעדה וזו נכנסה למטבח. בחורה אחרת הושיבה אותנו בשולחן נמוך, בסמוך לחלון המשקיף על שוק הדגים, רק שנדמה לי שהחלון היה גבוה יותר מהשולחן ולכן לא ראינו כלום. בכל מקרה, אותה בחורה צעירה החלה להניח קעריות עם ירקות וקימצ'י - אין ארוחה ללא קימצ'י, מים וכמובן סוג'ו. סוג'ו זה כמו עראק, בערך, די מקביל. עוד אנו מתיישבים שם ומרימים כוסית סוג'ו לכבוד הארוחה, המפגש, החיים ומה לא. הבחנתי בזווית הראייה שלי שאחת הנשים מגיע עם מגש גדול יותר, וכאשר התקרבה הניחה אותו על השולחן ולמה שעיני עיבדו לא הייתי מוכן. הדיונון או תמנון המסכן שקנינו רבע שעה לפני כן, היה פרוס וחתוך לעשרות חתיכות שעדיין נעו במגש. אני חושב שאם רבע שעה לפני החוורתי כמו סיד, הפעם כבר הייתי סיד לחלוטין. לא באמת האמנתי שאני יאכל את היצור האומלל הזה שעוד נע במגש, או לפחות מערכת העצבים שלו גורמים לו עוד לנוע. מיד הרמתי עוד כוסית סוג'ו, ולאחריה עוד אחת. הגעתי לשלוש כוסיות סוג'ו ועוד לא הרגשתי כלום מלבד הטעם. משהו קטן לגבי הסוג'ו הזה...עד הכוסית החמישית או השישית לא הרגשתי כלום, שום השפעה, אבל רגע אחרי הכוסית החמישית או השישית...פתאום בום! ברגע אחד כבר לא היה לי מושג היכן אני. הייתי מסובב לחלוטין, הייתי שיכור ומעורפל משהו, ולאכול את היצור המסכן הזה והחברים שלו כבר לא הסב לי יותר יסורי מצפון. לא היה לזה טעם, או שזה היה יותר טפל ממה ששיערתי שזה יהיה. בעוד אני מנסה לסיים את היצור המסכן הזה, מה שלא נחתך ממנו והוגש לנו, נשפך לתוך סיר מרק וגם זה הוגש לנו. זה לא נגמר.

ישבנו שם כשעה, אולי אפיל יותר. לא זוכר כמה כוסות סוג'ו שתיתי, לא זוכר כמה חתיכות מיצורי הים האומללים אכלתי. לא זוכר אם הרגשתי רע בעקבות כך. מה שאני כן זוכר זה שבסיום הארוחה, כאשר לי ניגש לשלם, אני והחבר שלו ניסינו לשלם את חלקנו, אבל הוא לא הרשה לנו. התעקשנו ונתקלנו בשלילה קצת אגריסיבית ממי שהיה במארינס של דרום קוריאה. ויתרנו. יצאנו משם, כאשר אנחנו נזהרים לא למעוד במדרגות. אני ממש התעכבתי, הסוג'ו ממש הותיר אותי במצב של אאוט.

חשבתי שמשם נמשיך חזרה לדירה של החבר של לי. טעיתי. הערב רק החל. כנראה שהם לא הבינו את ההומור שלי מלפני כן, כאשר עברנו על פני השלט ניאון הורוד והם חשבו שאני מעוניין להיכנס למקום. חזרנו למקום הזה ונכנסנו. לא היה לי מושג מה המקום הזה, אבל כן יכולתי לשער מהו. בכתיבת שורות אלו אני חש פרפרים בבטן בעוצמה שאני לא זוכר. לחזור לשעות ההם, שכמעט אף אחד מלבד שלושתינו לא יודע אודותיהן. אלו ללא הספק מן השעות הכי אפופות מיסתורין מבחינתי וכן שעות הטיול שאולי חשבתי והרהרתי לגביהן הכי הרבה מאז שחזרתי. שלא לדבר על הימים שלאחר מכן.

כאשר עלינו לקומה השנייה, נתגלה לנגד עיני מקום מעומעם מבחינת תאורה. המקום נראה טיפה מוזנח או יותר לכיוון הדודג'י. זה נראה כמו מסדרון עם הרבה דלתות מיסתוריות ובקצה המסדרון עמד דלפק ומאחוריו עמדה עוד זקנה. לפעמים היה נדמה לי כי מי שמשנע את הכלכלה הקוריאנית הן אותן זקנות שאני רואה בכל מקום. הגברת החביבה הזו נעתרה לבקשתם של לי וחברו. היא הפנתה אותנו לחדר מסוים והיה נדמה לי מתוך העננה השלווה ולחוצה כאחד שזה לא הכל, בעודי הולך אחרי לי וחברו לכיוון הדלת המיסתורית, היה נדמה לי שאני שומע את הגברת הזקנה משוחחת עם קולות נעלמים.

דקה אחרי שנכנסנו מבעד לדלת המיסתורית, כל המיסתורין התנדף באוויר. זה היה חדר קריוקי לכל דבר! היה בחדר ספות עור בצורת ח' וכן שולחן גדול במרכז החדר. בצמוד לקיר שליד הכניסה הייתה מערכת קאריוקי משכוללת, את יכולתי לראות מבעד לאדי האלכוהול שנדפו ממני. אין לי שום ספק שהמערכת הייתה תוצרת סאמסונג, או חברת אלקטרוניקה מקומית.

דקה לאחר מכן, נכנסו שתי נשים בלבוש מינימלי כמעט לחדר, בידיהם היו מגשים ואותם הן הניחו על השולחן, היו אלו מגשים עם פירות. הנשים בלבוש המינימלי לא עזבו את החדר ובמקום זאת אחת התיישבה ליד החבר של ידידי לי, והשנייה..התיישבה בסמוך אלי. קצת מבוכה עטפה אותי ככה פתאום, מפני שהיה נדמה לי שהדברים מתחילים להתבהר וכן הסוג'ו החל להתנדף לרמה כזו שכבר הבנתי מה קורה סביבי.

יכולתי להרגיש את פעימות הלב שלי מרקיעות שחקים, או מחסירות פעימות. רקלפי הלבוש שלהן והעובדה שהן לא יצאו מן החדר, יכולתי להבין שהן הולכות להישאר איתנו זמן מה. ניסיתי לשבור את המבוכה שהייתי שרוי בתוכה ולתקשר עם הבחורה שהתיישבה במרחק של חצי ס"מ משמאלי ויד ימין של נצמדת לגבי, כף היד שלה מטיילת על צד ימיני והאצבעות שלה חצי מדגדגות חצי מגרות אותי ומתחילות לעורר אותי מינית.

החלק של השלב המקדים החל, יכולתי להרגיש את זה. הבחורה הזו, שהייתה מבוגרת ממני ואולי גילה היה בחצי השני של שנות ה-30, עם מבטה הקפוא ועיניה החודרות לא הותירו בי שום ספק את העתיד לקרות לי בשעה הקרובה. הנגיעות שלה בעורי ביטלו את העובדה שהיא כנראה הייתה מבוגרת ממני, וגם שהיא לא הייתה עם פנים יפות ביחס לקוריאניות אחרות או אפילו לבחורה השנייה שהייתה בחדר ונראתה פחות אגרסיבית. השדיים שלה לא היו גדולים ויתכן שהחלק העליון שהיא לבשה תעתע בגודלם האמיתי. שלא יובן לא נכון, היא הייתה סקסית, היא הייתה מושכת במידה רבה, מספיק היה להשיר מבט אל ירכיה החשופות ונגיעותיה שלה בקצות אצבעותיה בגופי רק הגבירו את העוררות המינית שלי כלפיה.

לא שכחתי שהיה מדובר גם בקריוקי, ולכן מדי פעם נשלחתי לקדמת הבא לשיר שירים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי ששרתי בקריוקי, ומבין מבחר השירים הרב שהיה בחוברת, מצאתי כמה שירים באנגלית. מרבית השירים היו שירים קוריאנים, סינים ויפנים. מן עדות לאופי המקום. מצאתי שירים אופטימיים למדי וזייפתי אותם בכשרון רב. לפעמים לי והחבר שלו עלו לשיר והם כבר שרו יותר טוב, וכאשר עלו הבנות, הן בכלל הפליאו בכישרון רב. העניין הוא שהייתי תחת השפעת האלכוהול ברמה כזו שכנראה עשיתי דברים שלא הייתי עושה ביום חול רגיל. זכור לי שהתחוללה בי סערת רגשות ומבוכה רבה וברגעים מסוימים החלפתי את מילות השיר באנגלית לקללות עסיסיות בעברית, שאף אחד מהן כמובן לא הבין. אני מקווה. בכל פעם שסיימתי לבצע שיר, או שהבחורה שישבה בצמוד אלי סיימה לשיר, שבנו לאותו המקום, צמודים זה לזה.

במשחקים המקדימים, היא ליטפה אותי, העבירה את אצבעותיה הרכות על זרועי, בוחנת את שערותיי. מביעה פליאה מסוימת על היותי שעיר. מבלי לשאול פתחה את הכפתור העליון בחולצת הכפתורים שלי והביטה אל חזי, עוד קול פליאה עלה ממנה. אתה ממש כמו קוף! ככה היא התגרתה בי, ואז היא גם ביקשה לראות מה מצב השער למטה. הראיתי לה. היא מצידה הראתה לי את שערות הערווה שלה. אין מה להשוות, אצלי היה יותר שיער טבעי. המשחקים הללו נמשכו ומדי פעם גם הייתה בודקת מרכולתי בדיוק כמו שבודקים בשוק עגבניות ומלפפונים. לא יכול להגיד שזה הפריע לי, כי זה לא. זה היה דווקא נעים, אולי בגלל שהרושם שנוצר שזה היה "טיפול מקצועי" מ"החברה" החדשה שלי.

ציינתי שחלפה בי סערת רגשות לגבי הימצאותי שם. אדי הסוג'ו לא ממש התנדפו לחלוטין, מפני שבכל כמה זמן, הרמנו עוד כוסית ושימרנו את השפעת הסוג'ו בדמינו. נכון שעולה התמונה שזרמתי עם המצב, ואכן זרמתי, אך לא בלב שלם, מפני שבאותם הימים הייתי במן מערכת יחסים עם מישהי בארץ ולא הרגשתי נוח. למרות שהיינו ביבשות שונות וזה כנראה לא נחשב... אך כאשר הייתי לשירותים, בשביל לעשות את מה שעושים שם ובשביל לארגן מחדש את השורות של עצמי מחדש ולנסות לשכנע את עצמי להגיע להשלמה עם המצב לזרום עד הסוף, הגעתי בסופו דבר להסכמה, שאינני יודע מה טיב הקשר שלי עם הבחורה בארץ, ולכן חבל לתקוע לעצמי טריזים. באחת הפעמים שיצאתי מן השירותים המתינה לי הבחורה השנייה, וידאה שאני שוטף ידיי וליוותה אותי לחדר. הייתי כבר שלם עם עצמי.

וכאן חברים, יורד המסך על המשך הביקור בקריוקי...

לאחר שסיימנו את הביקור, כנראה לקראת שתיים או שלוש לפנות בוקר. עזבנו את המקום מבושמים לחלוטין. לי הפגין בגרות, והחבר'ה האלו מצאו מישהו שינהג עבורנו. נראה לי שהוא היה חבר של החבר שלי לי. איך אפשר פשוט לקחת מישהו מהרחוב, לתת לו קצת כסף בכדי שיחזיר אותנו הביתה ברכב שלא שלו?
בכל הנסיעה חזרה, אני ולי התדיינו על מה שקרה בערב הזה. הדיונים נמשכו עד ארבע בבוקר. הרבה אחרי ששבנו לדירה של החבר של לי, ושכבנו שם שלושתנו על שמיכת הפוטון כמו סרדינים.

לבסוף נדמו הקולות, התעמעמו האורות והיום הארוך והמתיש הגיע אל קיצו עם הרגשה של סיפוק רב מטעימת ה"חוויה קוריאנית" שלא רבים זוכים לטעום, בטח לא ביום אחד ארוך.

יממה שלא אשכח לעולם.



יום שישי, 21 במאי 2010

אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 5 - (להוסיף תמונות)

“All the pathos and irony of leaving one’s youth behind is thus implicit in every joyous moment of travel: one knows that the first joy can never be recovered, and the wise traveler learns not to repeat successes but tries new places all the time.” – Paul Fussell

14-03-2009

התעוררתי מוקדם בבוקר, בין שש לשבע. אישתו של ג'ונג סואב לי כבר לא הייתה בבית. הוא נכנס לחדר להעיר אותי, ואני שהייתי מנומנם התעוררת בקלות, והתחלתי להתארגן לקראת עוד יום בסיאול.

הרגשה של יום שבת הציפה אותי. ההרגשה הזו מלווה אותי המון בטיולים. מתעורר בבוקר במקום חדש ואתה מרגיש איך לא יהיו מחשבים לתקן היום, ואני יוכל לעשות כל מה שבא לי, כל מה שעולה בדעתי, בכל ורק לא לתקן את היצורים האלו.

לאחר שהתארגנתי. ובטיולים זה לוקח מעט מאוד זמן. התיישבנו בסלון של הדירה היפהפייה של האחות של לי ג'ונג סואב, ואכלנו ארוחת בוקר, או את מה שנשאר מאתמול בערב. לא נשאר הרבה.

כעבור זמן קצר יצאנו מהדירה, ועשינו את דרכינו למכונית במגרש החנייה.  כל הירידה מהבניין הייתה מוזרה, כי בבוקר זה היה נראה אחרת לחלוטין מאשר בלילה. זה היה בניין רב דירות, בניין ענק, עם הרבה דירות, כי אלו הרי קטנות יחסית. ומעברים צרים, כאשר בצד אחד יש את הדירות ובצד השני יש נוף שמשקיף אל עשרות בנייני דירות זהים.

לי הוריד אותי בתחנת סמגקצ'י. תחנה שכבר היוותה עבורי ציון דרך בטיול שלי בסיאול. משם יכולתי לנווט את עצמי ללא מעט יעדים, כולל הדירה של ג'יימי. הנסיעה לשם הייתה חוויה רכה כזו שבה הכל נראה כמו חלום. אחרי מספר ימים של אובך, פתאום התבהר קצת, התנועה בסיאול הייתה גדושה ועל כן היא ארכה זמן, בדרך היו פרסומות ענק של דוגמניות שפרסמו דבר מה, ואני כל הזמן אמרתי ללי כמה הייתי רוצה להתחתן עם הדוגמנית הזו, או הדוגמנית ההיא והוא צחק," גם אני!". חלפנו על פני אזור "יואיידו" בו ג'יימי עבד והאזור הוא אזור מסחרי עם אסופה של גורדי שחקים.
לבסוך הגענו לכניסה לתחנה, ונפרדתי מלי, לא לפני שקבענו להיפגש יום אחרי, בחתונה משפחתית שהזמין אותי אליה.

לי הוא אחד האנשים המדהימים ביותר שיצא לי לפגוש בחיי, כבר ציינתי אולי איך מהרגע הראשון נהיינו חברים טובים. אבל לאחר מכן היה לנו לילה שבמשך שעה ויותר הסתובבנו ברחובות באנדי וחיפשנו אלכוהול...ושלא מצאנו הלכנו למקדש התרמילאים בשם "האנגרי טאם" וקנינו "צ'יפס, צ'יז & גרייבי" הפופולארי. התיישבנו מחוץ לחדר מספר 5, הצוללת הצהובה - בגלל הצבע והרוחב הצר שלה, ואכלנו ודיברנו...וסיפרתי לו על הטראומות שעברתי, והוא לא ניחם אותי, הוא רק הזמין אותי לקוריאה, וזה היה במאי-יוני 2003. אז, לא חשבתי שאני אי פעם אגיע לקוריאה.

אחרי שלי נכנס לרכב ונעלם, המשכתי עם הרחוב לכיוון הבסיס הצבאי קיימפ דיוויד, שם שכן הסניף של USO. הפעם מצאתי את הסניף לא לפני שכמעט נעצרתי על השגת גבול... הסניף היה ממוקם מימין לכניסה, ואני המשכתי ישר...לתוך הבסיס.
הסניף עצמו נראה כמו מועדון גיל הזהב, או סתם מועדון. היו בו כל מיני משרדים לותיקי צבא, אבל היה בו גם חדר טלוויזיה עם ספות נוחות וכל מיני משחקי שולחן. מצאתי את הקבלה וביקשתי להזמין טיול לאזור הDMZ. אחרי תחקור קצר הם נתנו לי טופס, מילאתי אותו, ושילמתי 67,000 וון שהם כ-44$. מועד הטיול היה ב-19.3 והייתי צריך להיות במקום בשבע בבוקר... הייתי צריך לזכור להביא דרכון. יש מספר לאומים שלא יכולים להירשם לטיול, ישראל היא לא אחת מהן. בלי דרכון לא תצא בכלל מסיאול.

לאחר מכן תהיתי מה לעשות. בגלל היום היפה חשבתי ללכת למגדל סיאול. תרתי משמע. יצאתי לרחוב והבטתי לעבר המגדל, זה לא היה קשה, כי היה יום נקי ללא אובך והמגדל גם ככה נראה מכל מקום בסיאול. כמעט. הישרתי מבט אל המגדל וראיתי כיצד הוא מחייך אלי ומזמין אותי אליו.
מיהרתי להיכנס לתחנת סמגקצ'י ובמהירות נסעתי אל תחנת נוקסאפיונג ומשם בשבע דקות הלכתי לדירה של ג'יימי. היא הייתה ריקה, כמובן. הם היו בעבודה. התארגנתי, החלפתי בגדים, בדקתי הודעות במחשב, וגם את הטמפרטורה. מעלה אחת, אבל מרגיש כמו 1-, או 2-. באמת היה קר ונדמה היה לי שכבר הספקתי להתרגל קצת אל הקור הזה.

ג'יימי אגב הזמין אותי לסרט מאוחר יותר עם כל החבר'ה שלו. למען האמת הוא הכליל אותי בחבר'ה שלו. אישרתי.
יצאתי מהדירה, ירדתי במורד הרחוב, ופניתי שמאלה. התחלתי ללכת ודי מהר הכביש החל להיות תלול ותלול יותר, עד כי כבר נהיה לי מאוד קשה לעלות בו. תוסיפו לכך שהיה כנראה 1- בחוץ...כל נשימה שלי הכניסה משב של אוויר מקפיא וממש דקרה את הגרון שלי כמו זכוכית. אבל אני לא חלש, אני חזק, הייתי חייב להוכיח לעצמי שאני יכול לטפס ממש כמו הזקנות האלו לפני...

בזמנו, בניו זילנד, היה איזה רחוב שנחשב להכי תלול בעולם. הייתי בו, עליתי אותו, אבל הוא לא היה תלול כמו הרחוב הזה שגם הסתעף פה ושם. לבסוף הגעתי אל קצה הרחוב. צומת עם כביש ראשי בניצב. אחרי שחציתי אותו התיישבתי לנוח במה שהיה בעצם כניסה לפארק נאמסן, או הפארק של מגדל סיאול.
המתחם היה בשיפוצים ולכן לא מצאתי את השביל המדויק, אבל מצאתי איכשהו שביל והתחלתי לפסוע בו. פגשתי אנשים בדרך ולא זוכר אם בירכנו זה את זה.

היה נחמד ללכת בחורשה הזו, העצים היו קירחים והאדמה חומה, כמעט קפואה וחלקה עד כדי החלקה כאשר אין אחיזה. השבילים התפתלו, התחברו, ולפעמים לא הובילו לשום מקום. בסוף מצאתי נתיב שלקח אותי הישר לפסגת ההר. לא ממש למקום שבו הייתי אמור למצוא את עצמי. אחרי שטיפסתי את הגדר הקטנה, פתאום מצאתי את עצמי במגרש טניס...או כדורעף...ככה בפסגת ההר... אחרי ההפתעה הזו יצאתי מהמגרש והגעתי לכביש, עליתי בו ואיזה שומר שאל אותי "נאמסאן? נאמסאן?" השבתי לו בחיוב והוא הצביע לי על הכיוון. שוב טעיתי, אבל זה לא חדש. אני תמיד טועה בדרך, זה היחודיות שלי.
ואז הגעתי לעוד כביש, שהעלייה בו לא היתה פחות קשה מהעליה הראשונה של היום. אולי כבר הייתי עייף.

בקצה הכביש שכנה כיכר, ובה עשרות אנשים. משפחות. וגם כמה אמני לחימה בבגדים אפורים שתרגלו שם אומנות לחימה. זה היה מעניין, אך לא שיערתי לי איזה יום היום ולמה הם שם. ערכתי סיבוב קצר בכיכר הגעתי לכל הפינות שלו, והתרשמתי מהמתחם המושקע.
מצאתי ירידה נוספת אל העיר, ירידה מסודרת עם בחירה ברכבל או מדרגות. בצד השני עמד המגדל עצמו, יותר מ-200 מטר גובה. מתחתיו היה מצפה, וכאשר הלכתי למצפה גיליתי שהמעקות מכוסים במנעולים עם לבבות. בלי שום קשר, היה זה יום האהבה, אחד מתוך שלושה. יש את יום האהבה בפברואר, ואז יש עוד אחד במארס, ועוד אחד באפריל. זה היה יום האהבה של מארס, בו הבחורות הן אלו שמפנקות את הבחורים. ורק להרחיב, באפריל מתכנסים כל הרווקים יחד בפאב ומבכרים את רוע גורלם.
לאחר שקניתי כרטיס למגדל, נכנסתי אליו ועליתי לקומת התצפית. הייתה בחורה שכל תפקידה היה להכניס את הכמות הנכונה של אנשים למעלית. היא הייתה בחורה יפהפייה וישר נדלקתי עליה. אילו הייתי ממש חולה, הייתי יורד ועולה כל הזמן. זה ממילא לוקח שניות...המעלית הייתה כל כך מהירה, שלא הספקתי להגיד "ג'ק רובינזון קרוזו" וכבר נפתחה הדלת שלה בקומת התצפית. ולחשוב שהיתה שם מעלית עוד יותר מהירה...

קומת התצפית הזכירה לי במשהו את מגדל אוקלנד בניו זילנד. אבל זה היה שונה. קודם כל שונה בנוף. במגדל אוקלנד היה בעיקר ים...ונמלים. זו סיאול, ומהתצפית נגלו הרים, ועוד הרים, וגורדי שחקים וכמובן נהר ההאן. נדמה כי מעבר לכך, הדימיון הוא במבני הבטון הלא נגמרים, גם לא אחרי קו האופק. התצפית היא בצורת חדר מעגלי, ויש קיר חלונות ב-360 מעלות, ועל כל קיר היה מודבק שם של עיר מפורסמת פלוס המרחק. גימיק נחמד. בירת צפון קוריאה לא הייתה רחוקה כל כך. בעצם גם הגבול עצמו לא כל כך רחוק מסיאול. בעת מלחמה, סיאול היא עיר בסכנת כיבוש. היא נכבשה ישר במלחמת קוריאה, כמעט כל קוריאה נכבשה במלחמת קוריאה. רק לאחר שהכוחות האמריקאים הצליחו להדוף ולהסיג את כוחות צפון קוריאה לאחור, שוחררה דרום קוריאה וסיאול. למעשה הם כמעט הצליחו לדחוק את הכוחות הצפון קוריאנים מעבר לגבול הסיני...אבל אז הקומוניסטים האלו באו לעזרת הצפון ודחקו את צבא דרום קוריאה ארה"ב חזרה לכיוון הגבול העכשווי, והמלחמה התרכזה במרבית הזמן שם, בקו הרוחב 38. שם גם נמצא הגבול היום.

אחרי שיעור ההיסטוריה הקצר הזה, שנלמד בין לבין הביקור במגדל עצמו, לקחתי לעצמי את הזמן להסתובב בתצפית ולבהות בעיר ההומה הזו ממבט על. העיר נראיתה כל כך שלווה מלמעלה ומשהו בתוכי הרנין עקב היום היפה שנגלה לי. הראות הייתה כמעט מושלמת, או לפחות טובה בהרבה מהימים הראשונים ומבחינתי זה היה סימן לבאות.
היו המון מבקרים במגדל באותו יום כי מן הסתם היה יום של חג וגם סופ"ש. היו משפחות והיו זקנים שהתגודדו למעלה ונעו במעגל, בדיוק כמוני. לעיתים הייתי מוצא מקום לשבת ונח שם, מנסה לספוג את האווירה הרגועה.

לבסוף החלטתי שהספיק לי וגם היה לי סרט לתפוס עם ג'יימי והחבר'ה שלו, אז התחלתי לעשות את דרכי חזרה אל העיר, במטרה להגיע אל תחנת יונגסאן העצומה ללא בעיות ובזמן לארוחת ערב עם החבר'ה שלו.

מודה שבתחילה לא הבנתי את פשר הימצאותם של לוחמי אומנויות הלחימה ברחבה שמתחת למגדל. אך כשיצאתי מן המגדל, הופתעתי לשמוע מוזיקה קצבית ורועשת עד כמידת האפשר מהולה בצהלות וצעקות קרב. במהירות עשיתי דרכי אל הרחבה, שם הייתה התקהלות עצומה של אנשים, ומה רבה הייתה תדהמתי כאשר ראיתי את אותם לוחמי אומנויות לחימה בבייג' מחולקים לשתי קבוצות, האחת עם מדים אדומים והשנייה עם מדים כחולים. אלו נלחמו באלו. כאשר לוחמים מצד אחד הכריעו תמיד לוחמים מצד השני. לא זכור לי איזה צבע ניצח את מי, מה שברור לי שאותה שעה הייתי פשוט מהופנט. הם נלחמו שם בטירוף, במהירות, עשו סלטות, והיפוכים, מהלכים שרואים בסרטי ברוס לי. אחד נגד אחד, ואחד נגד שלושה. וידם של הצבע האחד תמיד על העליונה.
רגע אחרי זה, כבר הכניסו מוזיקה יותר מסורתית עם מקצב טראנסי, וחבר'ה עם חרבות החלו לשסף עמודי במבוק בסגנונות שונים של שליפת חרב. אילו הייתי זר בימים ההם של קוריאה, לא הייתי רוצה להיתקל בלוחמים שכאלו, ששואפים לשלמות בכל מהלך ומהלך שלהם.
עמדתי שם מהופנט לחלוטין, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. בהחלט ניתן לומר שעד לאותה השעה, זו הייתה אחת השעות היפות ביותר שלי בדרום קוריאה, ואולי בכלל בשנים האחרונות. פתאום הציפה אותי תובנה שבשביל רגעים כאלו, בשביל מופעים כאלו, אני חי, אני מטייל ואני תר אחר העולם הגדול.
הלוחמים השמיעו צעקה שחדרה את הווליום הגבוה של המוזיקה, צמררה את ליבי, העירה אותי והחזירה אותי למציאות. הצעקה לוותה בצליל מתכתי של אבחת חרב שלא הותירה לבמבוק שום סיכוי.בזה אחר זה, נפלו מקלות הבמבוקים שדודים וחתוכים אל הארץ. המופע המרהיה הסתיים.

כעבור שעה קלה, הכל נגמר. הלוחמים, משתי הקבוצות, נעמדו יחד בשורה אחת וקדו לקהל, וזה לא נשאר חייב והריע להם. מבעד למקומיים, יכולתי לזהות לא מעט תיירים. לפעמים הייתי בטוח שאני התייר היחידי בכל סיאול.

הרעב תפס אותי, ולכן הלכתי לחפש מקום לאכול בו. מתחת למגדל היה מסעדה של מזון מהיר, אבל היה גם מסעדה של אוכל קוריאני. הלכתי לשם, כי באמת..אני בקוריאה...בבית אני לא אוכל במקדונלדס..אז כאן? לא צריך להגזים באכילת ההמבורגרים, מעבר לפעם פה ופעם שם. מישהו ציין בפני, שחלק מהחוויה בקוריאה וביפן, זה האוכל...כמעט ביטלתי אותו כי חשבתי שזה משהו שאחסוך בו.
נכנסתי למסעדה הזו, הלכתי לקופה, התבוננתי בתפריט שהוצב מעל לראשן של הסטודנטיות הצעירות וניסיתי לבחור. בחלק מהמקרים היה תמונה, ושיערתי לעצמי כי עדיף יהיה להסתמך על התמונה מאשר להזמין משהו שאני לא מכיר ואהיה מאוד מופתע...לא הגעתי מוכן לקוריאה, לא מהבחינה הזו של מציאת פתרונות לקושי של תקשורת ושפה. הסטודנטים האלו לא כל כך ידעו אנגלית, הנחתי שבגלל היום חג הם היו חבר'ה של תיכון. אם כבר לנסות לתקשר עם מקומיים באנגלית, גם ביפן וגם בקוריאה, אזי עם חבר'ה בני 20-30, שהם סטודנטים שחלקם כבר ראו עולם. האנגלית של חברי ג'ונג סואב לי הייתה אנגלית קלוקלת, אבל באופן יחסי ליתר האוכלוסיה, היא הייתה מושלמת ממש.
לא ידעתי מה להזמין, יצאתי ונכנסתי שוב אחרי שפסלתי שוב את האוכל המהיר המערבי המוכר. בסוף הזמנתי משהו ובתקשורת הנהדרת שלנו, ובכימיה הנהדרת שהספקנו ליצור וכל זאת רק על ידי שימוש באצבעות מכוונות לתפריט, הגענו לעמק השווה.
האמת, כאשר קיבלתי את מה שהזמנתי מצאתי את עצמי מאוד מאוכזב. חשבתי שהגענו להסכמה שבאצבעות שאקבל את מה שבתמונה, מנה שכללה גם בשר, אבל לא... קיבלתי רק ירקות ואיטריות. מאוכזב ומבלי רצון לעשות סצנה לילדים הללו, הדחתי את עצמי לשולחן הכי רחוק מהדלפק. כלומר...לשולחן הכי קרוב לחלון שנמצא על צלע ההר. החלון הזה שנשקף ממנו הנוף הכי יפה.
אבל הייתה עוד סיבה מדוע התיישבתי הכי מבודד מכולם. ברור גם למה...מערבי כמוני שלא יודע להשתמש במקלות האכילה...מוטב לו שישב במקום שאף אחד לא רואה בכדי לחסוך מעצמו בושות...וכך עשיתי.

מה שהזמנתי הי סוג של איטריות עם ירקות בתוך קערת מרק. ניסיתי ללקט את הירקות עם מקלות האכילה, אך רק בהצלה מסוימת. זה כל הזמן נפל לי, והאחיזה לא הייתה טובה. כל הזמן הבטתי מסביבי, כי הייתי בטוח שכולם צופים רק בי. בדיוק כמו שאכלתי פעם את ה"קספר בורגר" ב"קספר בורגר" בניו זילנד, בפרבר של העיר קרייסטצ'רץ'. הזמנתי המבורגר שהיה יותר גורד שחקים מכל דבר אחר. לא ידעתי איך לאכול את מהשקיבלתי אז. בדיוק אותו הדבר באותה שעה שישבתי שם וניסיתי לתהות אם לא כבר עדיף לי למצוא מזלג או כף או משהו מערבי אחר שיסייע לי לאכול את האוכל. לא! תתמודד! זה מה שהיה לעצמי להגיד לעצמי. התמודדתי. בסוף לא השארתי כלום, אפילו לא את המרק עצמו.

לאחר מכן  כבר עשיתי את דרכי למטה. לא לפני שחשקתי בכוס קפה, או יותר נכון, פחית קפה. המכונה היחידה שידעתי על קיומה בהר נמצאה ממש במורד העליה. כך שמבלי לחשוב פעמיים עשיתי את דרכי במורד הכביש, וזו הייתה חתיכת ירידה של איזה חמש דקות הליכה בשיפוע. הגעתי למכונה, קניתי פחית קפה חם מבלי להתבלבל שוב. בפעמים קודמות לא שמתי לב שיש סימון כחול וסימון אדום, וקניתי את אלו שהיו עם הסימון הכחול... עכשו, אפס מעלות בחוץ אם לא פחות מכך, ואני חושק בקפה חם, ממש מפנטז, וסוף כל סוף מגיע למכונה, מכניס את המטבעות ובוחר משקה שנראה כמו קפה, והופ! הפחית קרה, יותר נכון קפואה, ואני מנסה לנחם את עצמי ולומר לי שזה רק הפחית והמשקה עצמו רותח..אבל לא..המשקה קר..מקפיא...מה קורה כאן? יצאתי מבולבל. אז שמתי לב לסימונים.

עשיתי את דרכי חזרה מעלה. כאשר בדרך אני עושה "שלום-שלום" לכמה קוריאניות שהתלהבו מהמערבי יפה התואר והבלורית שנקרה לדרכן. עד שהגעתי שוב למעלה, הייתי כבר צריך לחפש פח לזרוק בו את הפחית. הטיפוס הזה גמר אותי, השיפוע הזה לא אנושי. מה יש לסיאול לשיפועים?
ברחבה מצאתי ירידה מההר מצידו השני של ההר. הלכתי לכיוון המדרגות, רק בשביל לגלות שמאחורי קיר הבטון ניצבה לה מכונת קפה. כלומר, הירידה הזו במורד הכביש והטיפוס חזרה היו די מיותרים. עמדו בפני שתי אפשרויות. לרדת עם רכבל או לרדת ברגל. מכיוון שרציתי להתעמל קצת, לחסוך בעלויות, וכן להגביר את הסיכוי להתיידד עם מקומויות, בחרתי במדרגות.
התחלתי לרדת, ובדרך נתקלתי כמעט רק במשפחות ובזוגות. הזוגות שיחקו משחק חמוד כזה של אבן-נייר-מספריים, ומי שניצח עלה עוד שתי מדרגות. זה היה כזה מצחיק. הם היו כאלו חמודים. במיוחד הבחורות. לא יכולתי להפסיק להתפעם מיופיין של הקוריאניות. בכל פעם שנתקלתי באחת יפה, הלב שלי הפסיק לפעום. זה הרבה פעמים וכמעט מתתי מספר פעמים באותו היום.

אחרי חצי שעה, אולי ארבעים דקות של ירידה במדרגות עם נוף מקסים של בינייני סיאול, הגעתי אל המדרגה האחרונה וכעת הייתי אבוד. היכן המטרו? זו שאלה טובה, ואף אחד לא יכל ממש לתת לי תשובה.הסתובבתי שם במן מה שהיה נראה לי כמו המשרדים של ההר...היו שם פסלים וקיוסק, אבל לא יותר מדי שלטים. המשכתי עם הכביש לכיוון מרכז העיר, פתחתי מפה וניסיתי להבין היכן אני. זה לא היה פשוט. הכל די מתעתע. כל שמות הרחובות האלו הקשים להיגוי, כולם כמעט נראים בעלי אותו שם.
המשכחתי להתקדם, גם רחובות מוכרים לא עזרו לי כל כך, הרי אלו יכולים להיפרש למרחקים ארוכים. לבסוף, מצאתי שוק. למען האמת היה זה שוק שחיפשתי כבר כמה ימים, בשביל לטייל בו ולראות את מרכולותיו. רצה הגורל והביא אותי לשם במקרה...למרות שמספר ימים ניסיתי להתכייל על המיקום שלו, ללא הצלחה. ספונטניות היא לעיתים ספונטנית לגמרי.
סיירתי בשוק במשך חצי שעה אני חושב. הערב ירד ועמו הגיע הקור. לא שלא היה קר, רק שנעשה קר יותר. בשעה כזו התחלתי להתנזל ברמות רציניות ונגמרו לי ניירות הטישו. פה ושם מצאתי דוכנים של אוכל ולקחתי משם כמה חתיכות נייר לקינוח האף. אחרי זמן מה יצאתי משם ודי מהר הצלחתי לרדת אל המטרו, ומשם הדרך לתחנת יונגסאן הייתה קצרה.

ירדתי בתחנת יונגסאן אחרי חצי שעה אולי של נסיעה בסאבווי, ולא ציפיתי לגלות תחנה כל גדולה. בה יש בנוסף למטרו, תחנת רכבת ראשית וטרמינל אוטובוסים. היו לפחות שש קומות והקולנוע תפס חלק נכבד מקומה חמישית ושישית. הבעייה הייתה להגיע לקומה העליונה ביותר. לא מצאתי מעלית! למרות שיש מעליות. מקומה שלישית, אני חושב, הבניין מתפצל לשתי מגדלים. ועכשיו למצוא את הצד הנכון התווספה לרשימת הבעיות שלי. אל חשש...כעבור רגעים ארוכים מצאתי טלפון ציבורי, הרמתי צלצול לג'יימי, שכבר ישב עם החבר'ה במקום שנקרא "מוג'ו" והיה בסמוך לקולנוע. אני חזרתי לקומה התחתונה, אני חושב. הוא הזמין אותי לשם, ואני התנצלתי על האיחור הקל. כעבור רבע שעה הצלחתי להגיע למסעדה הזו, ובאורח פלא, בדיוק שהתקדמתי לכיוון הכניסה ג'יימי הפנה את ראשו והביט לעברי וגם נופף לי לשלום ו"היכנס היכנס". נכנסתי, התיישבתי לידו. היו שם כמה חבר'ה שלא הכרתי, אבל גם קאנדיס הייתה שם.

מסתבר שהשעה שג'יימי נקב הייתה רחוקה מהשעה של הסרט. פשוט הוא התכוון לארוחה לפני כן. היה נחמד, הוא כבר הזמין לי את המאכלים הכי קוריאנים שיש, אותה קערת ירקות כמו שקיבלתי כמה שעות לפני כן, רק עם ירקות קצת שונים וחלמון של ביצה. הקערה מאבן הייתה רותחת, מסתבר שהאבן שומרת על החום לאורך זמן. "תערבב את הביצה ואז תאכל" זה ההוראות שקיבלתי. עשיתי כן, ותוך כדי מענה לשאלות והקשבה להומור המענג והמיוחד של החבר'ה של ג'יימי נהניתי באמת מכל מרכיב של האוכל.
הם שאלו אותי איך היה הביקור אצל החבר הקוריאני, וסיפרתי להם שהוזמנתי לחתונה קוריאנית. הם קצת קינאו ואמרו לי שאהנה מהטקס המסורתי. שמחתי כי הם הפיגו לי כל מיני חששות שליוו אותי בעקבות ההזמנה, כמו לבוש... לא הגעתי בידיעה שאוזמן לחתונה וגם אם כן, אין לי מה ללבוש לחתונה בקוריאה.
הצטרף אלינו קים לי, אני לא אשכח את זה, כי היה לבוש מהודר וגם קנה נעליים חדשות. כאשר הוא הראה אותם, אנשים ממש השתהו. הנעליים היו כל כך קטנות במידה שלהן, אולי מידה 39. בכל מקרה, כאשר קים לי הגיע, יכולנו לעשות את דרכינו לעבר בית הקולנוע.
משהו מצחיק קרה בדרך לקופות. מערבי קרח הלך לפנינו, וג'יימי וחלק מהחברים שלו חשבו שאולי זה מכר בשם טום. אז ג'יימי רץ קדימה, עבר אותו, ואחרי עשר מטר עצר במקום והסתובב אל "טום". פניו שהביעו אכזבה גילו שזה לא היה טום, אבל הקטעים שרצו לאחר מכן, כאשר אחד החברים של ג'יימי חיקה את הריצה של ג'יימי בהילוך איטי במיוחד, ובצורה מגוחכת למדי. שגרמה לכולנו להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק. ג'יימי מצידו רטן שהוא לא רץ בצורה כזו.

אולי בגלל שזה היה מוצ"ש, יום לפני השבתון של יום ראשון, אנשים רבים יצאו. התפוסה בקולנוע הייתה די מליאה, ונראה לי שמלבד הקבוצה שלנו היו רק עוד כמה מערביים, כל היתר היו מקומיים. הכתוביות של הסרט "השומרים" היו בקוריאנית. בתור אחד שהאנגלית שלו היא בסדר גמור, עדיין יש נטייה לרדת לכתוביות, וכאשר כל פעם מחדש אני מגלה שאני לא יכול להבין את הכתוביות, אני מגחך לעצמי ומנסה להתרכז מחדש בהבנת הנשמע.
הסרט עצמו היה לא רע. היו בו שני חלקים, הראשון היה החלק המצוין, השני קצת פחות. הראשון כלל את הפתיח, השני את יתר הסרט. הסרט מבוסס על קומיקס, שכנראה כולם מלבדי קראו אותו. לפחות בחבורה של ג'יימי. לאחר הסרט הם דנו באריכות על איכות הסרט ועל הדמויות שהופיעו בו. היה שם איש כחול וזוהר, שהוא תוצאה של תאונה גרעינית או משהו כזה, והוא נהפך לגיבור הלאומי אחרי שבמו גופו הכריע את הויאטקונגים, פרט שולי לחלוטין במסכת מעשיו ההירואים להפליא. עלתה בי התהיה - האם האמריקנים הם בעלי תרבות הצורכת גיבורי על? יתכן. עיקר השיחה, מן הסתם, הייתה על הכלי הארוך במיוחד של האיש הכחול. עלו הרבה תיאוריות, וגם מדוע לא היו ביצים בנוסף.

בכל מקרה, עשינו את דרכינו בשתי מוניות לכיוון הדירה של ג'יימי. השעה הייתה כבר מאוחרת. אחרי חצות. המוניות עצרו ברחוב הראשי שנמצא בניצב לרחוב בו שכנה דירתו של ג'יימי. בחנות ליד היו גורי כלבים בכלובים קטנים וזה מאוד משך את קאנדיס. היה בזה משהו עצוב, לראות כלבים בכלובים קטנים. זה מיד גרם לי להתגעגע לג'ואי, הכלבה הנהדרת שלי שנשארה בבית. תהיתי מה שלומה ואיך עבר עליה היום, האם היא מחפשת אותי, או שהיא הבינה שלא אשוב הביתה בזמן הקרוב. לא ב-45 הימים הקרובים.

בדירה של ג'יימי, שאין צורך להזכיר שהיא דירה קטנה, התכנסנו כולנו על הרצפה, כולנו זה אני ועד חמישה לפחות. ישבנו שם ושיחקנו שעה ארוכה בXBOX ובWII. בחיים שלי לא שיחקתי בWII לפני כן, האמת שגם בXBOX לא שיחקתי. אבל הXBOX דמה מאוד לסוני פלייסטיישן...שגם בזה בקושי יצא לי לשחק. אני לא בחור של קונסוליות.
ובכל זאת נהניתי, לא יכולתי שלא. באוויר הייתה המתיקות הזו שאני כל כך לא מכיר. הניחוח הזה של חברות ואחווה, כזו שלא ממש יצא לי להכיר בבית, אפפה את כל הדירה, ובישמה אותי נפלאות.

הערב הזה עשה לי משהו, קשה לי לומר מה, אבל זה שינה אותי במקצת, גרם לי להבין עד כמה ג'יימי בר מזל. בעצם, גרם לי להבין, עד כמה ג'יימי הוא בעצם ה"דבק" כל אסופת האנשים הללו. בלעדיו, הם לעולם לא היו יושבים כך בדירה שלו, או של מישהו אחר. היה משהו בג'יימי שגרם לי לחשוב כך, וזה לא היה הפעם הראשונה.

בשעה שתיים בבוקר, אחרון האורחים עזב, קים לי וג'יימי הלכו לישון. ואני יכולתי לסדר את המצעים ולהתארגן לשינה.

לא יודע אם זה בגלל החתונה שציפתה לי ביום שאחרי, או בגלל ההתענגות מהמשקה שג'יימי הגיש לי - באנדי רום מבאנדברג.



יום חמישי, 15 באפריל 2010

אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 4

“The use of traveling is to regulate imagination by reality, and instead of thinking how things may be, to see them as they are.” – Samuel Johnson


13-03-2010

היום השני המלא שלי בדרום קוריאה. ריטואל חוזר. אני מתעורר בבוקר, ובדרך כלל אין אף אחד בדירה מלבדי. ג'יימי וקים לי בדרך כלל מתחילים את יום העבודה שלהם מוקדם. לפעמים הם יוצאים קצת אחרי שש בבוקר, לפעמים אפילו מוקדם יותר.

ג'יימי כבר קודם לתפקיד של מנהל ורק לעיתים הוא מלמד אנגלית. הרבה פעמים הוא מסתובב בין הסניפים ומראיין לקוחות. קים לי לא עובד בברליץ, אולי בחברה אחרת, או בבית ספר. יש לו לקוחות פרטיים. בדרך כלל כאשר אני שב בערב, הוא כבר בדירה, הרבה פעמים ג'יימי עוד לא סיים את יום העבודה. בכל מקרה, בדרך כלל אני לא מוצא סיבה מדוע לשוב לדירה מוקדם מדי, ובדרך כלל הייתי מגיע לדירה בסביבות השעה שבע או שמונה בערב.

לפעמים כאשר עוד הייתי מתארגן בבוקר, קים לי עדיין ישן בחדר שלו, כך שלא היה לי מושג אם הוא עזב כבר או שלא. לפעמים תוך כדי התארגנות פתאום הוא היה יוצא מהחדר שלו, זה קצת היה מפתיע. בכל מקרה, הבנתי שבבוקר הקודם, כאשר הסתבכתי עם הדלת, הוא כמעט יצא מהחדר לסייע לי. גרם לי לתהות איך זה מרגיש כאשר יש מישהו זר, שלא הזמנת, מסתובב בדירה שלך בזמן שאתה עדיין שוכב במיטה. אני לא זוכר אם פיזמתי לעצמי כמו שאני בדרך כלל עושה, זה היה יכול להיות מאוד מביך.

כאשר יצאתי מהדירה, יכולתי לחוש שאני מתחיל להסתגל לסיאול. היציאה מהבניין כבר לא נראיתה לי זרה ומוזרה, ופסעתי לכיוון הכביש כאילו אני כבר עושה את הדרך הזו במשך שנים. הפעם, במקום להגיע למרכז העיר דרך תחנת המטרו של נוקסא-פיונג, החלטתי להגיע למרכז באמצעות האוטובוס, כך שבאמצע הדרך נעצרתי בתחנה. השעה הייתה אולי שמונה בבוקר. האוטובוס הגיע, עליתי ומצאתי מקום והתיישבתי בו. לדעתי, בטור של הנהג יש רק מושב אחד במקום שניים.

לא תיארתי לעצמי שהסיכוי שאזהה את התחנה שבה עלינו אתמול יהיה קטן בעשרת מונים מהסיכוי שלא אזהה כלל. לא זיהיתי. הבנתי את זה כאשר האוטובוס נסע כבר יותר מרבע שעה ומול עיני ראיתי את נהר האן, הנהר העצום שחוצה את סיאול. במקום להקים צעקה ולהתחנן לנהג שיעצור לי, נשארתי לשבת במקומי. חשבתי שלא יהיה טעם לרדת במקום שהוא עבורי שום מקום.
חצינו את נהר ההאן העצום. זה לקח לאוטובוס מספר דקות לחצות את הנהר, ולאחריו הייתי בצד אחר של סיאול. בתוכי נתקפתי חרדה ובלבול, הייתי מתוסכל מכך ששוב שגיתי. כרגיל. אך ניסיתי להתבונן על החצי כוס המליאה ופשוט ליהנות מהטיול הלא מתוכנן שהכנסתי את עצמי אליו. למען האמת זה היה מעניין. נדמה שהקו שבו נסעתי היה קו שעובר בכל האזורים של סיאול. הגעתי לאזורים בהם היו בינייני מגורים גבוהים, אפורים ועם מספרים ענקים בגב הבניין שסימנו בעצם סוג של כתובת לבניין. בדרך עברתי גם באזורים שעל פניו נראו קצת יותר מפוקפקים משהו, אזורים שנראו אולי כמו דרום תל אביב ואזור התחנה המרכזית של תל אביב. למרות שכן ניסיתי ליהנות מהטיול, עדיין חיפשתי תחנות מטרו שלא רק שאוכל בהן, אלא שאוכל גם לאכן את המקום שלי במפת המטרו ולדעת היכן אני בדיוק.
בסופו של דבר, כאשר ראיתי בניין ענק עם COAX עליו, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לרדת. ירדתי. היה קר מאוד וגשם טפטפף. נכנסתי לקניון הענק והתחלתי לשוטט בו חסר מעש, אין לי מושג מה בדיוק חיפשתי בו. בדיעבד התברר לי שיש בו אקווריום ענק, אך בתוכנית הטיול שלי היה מתוכנן ביקור באקווריום של אוסקה ביפן. בחלק של הקניון שהלכתי בו היו לא מעט מסעדות וחנויות מותגים, חציתי אותו והגענו לצד השני של הבניין. מפאת הקור והגשם החלטתי לא לחצות את הכביש בשביל לראות מה שהיה נראה כמו מקדש. שבתי על עקבותיי, וכעבור זמן מה מצאתי את הירידה למטרו.

שמחתי לחזור לקו המטרו. כאשר ירדתי למטרו הרגשתי כאילו אני חלק מנחיל ענקי של אנשים שנע לכיוון אחד בעוד נחיל ענקי אחר נע בכיוון הנגדי לנו. כמות האנשים שראיתי הייתה עצומה. לא רק במטרו הנוכחי אלא בכלל. זה משהו שאני לא רגיל אליו, מפני שאני מגיע מכפר קטן של 500 תושבים, ובשבילי להסתובב בעיר של 7,000,000 תושבים זה סוויץ' לא קל.
עליתי על אחד הקווים בתקווה לחזור כמה שיותר מהר לאזור שהייתי בו אתמול, ולבקר באחד הארמונות. הנסיעה חזרה ארכה כמו נצח. הקרון עצר כל כמה רגעים בתחנה אחרת, לעיתים הייתי בגובה הבניינים ולעיתים הייתי בגובה הגגות שלהם, וחציית הנהר הייתה ארוע מרגש, ולא רק מפני שידעתי שאני בדרך הנכונה למרכז העיר. בסופו של דבר הגעתי לתחנה מסוימת ושם ירדתי. זו לא לגמרי הייתה התחנה שיצאתי ממנה אתמול לאזור אינסא-דונג. חשבתי לטייל קצת ולנסות להגיע לשם ברגל.

הקור היה מקפיא ממש. אם אתמול היה מקפיא, אז היום עוד יותר מקפיא. בשלבים מסוימים כאשר הלכתי יכולתי להרגיש נזילות וכן גרון שמתחיל לכאוב. ידעתי שאני זקוק למשקה חם, ישר חשבתי על סטארבאקס שראיתי אתמול ביציאה מתחנת ג'ונג-גוק. למרות זאת המשכתי להסתובב ברחובות עוד זמן מה. בשלב מסויים מצאתי מן פאביליון ענק שהיה באמצע הכביש. יותר נכון, הכבישים נסללו מסביבו. זו הייתה אטרקציה מסוימת וצילמתי אותה. האטרקציה הייתה קרובה למטרו ונכנסתי אליו ומשם המשכתי לתחנה קרובה לjongguk. הלכתי בשולי הרחובות כאשר אני מחפש את דרכי לסניף סטארבאקס. מלבד העובדה שרציתי לשתות משהו חם, ידעתי שמה שאני צריך ברגעים אלו זה לשבת ולארגן את היום שלי. לבנות איזה תוכנית הגיונית של טיול ולא לשוטט ממקום למקום מבלי לדעת הרבה על המקומות. לבסוף מצאתי את הסניף, נכנסתי אליו, הזמנתי תה ירוק לאטה ולאחר מכן נתקלתי בבעיה רצינית אחרת. הסניף היה מפוצץ באנשים, לכן חיפשתי מקום בקומה השנייה, וגם שם היה מפוצץ. עכשיו אני לא זוכר אם הצלחתי להשתחל שם במקום על הדלפק של החלון שהשקיף על הרחוב הראשי, או שמה עליתי לקומה שלישית... בסניף עצמו היו ארבע קומות! כאשר הקומה הרביעית היא קומת גג ואני מניח שבאביב ובסתיו נעים לשבת שם. מה שפחות בחורף המקפיא ובקיץ הנוראי.

התיק גב היה על הרצפה בין הרגליים שלי, ממנו שלפתי את הלונלי פלאנט שהשאלתי מג'יימי. שנת הוצאה 2004. קצת "אאוט אוף דייט", אך עדיין שמיש. הנחתי שבשביל שבועיים טיול בקוריאה, יהיה חבל לשלם כל כך הרבה כסף על לונלי פלאנט חדש או עדכני יותר. פתחתי מחברת והתחלתי לרשום מה אפשר לעשות ולראות בסיאול. לקחתי את הזמן גם בכדי להפשיר ולהרגיש טוב יותר. זכרתי היכן ג'יימי הצביע על כיוון הארמון, זה לא היה רחוק משם, אולי מספר דקות הליכה. לשם הפניתי את פניי לאותו היום. לא היו לי תוכניות לאחר מכן, אז חשבתי להתקשר ללי ולשיין ולשאול לשלומם ולהודיע להם שאני כאן, בסיאול. את שניהם פגשתי באותו מקום באוסטרליה שבו פגשתי את ג'יימי. לי היה שותף לחדר שלי, ולמעשה עשינו צ'ק אין באותו הזמן ממש. הוא אפילו עזר לי ונתן לי להעתיק פרטים מסוימים.. כבר בדקה הראשונה נהיינו חברים. היכולת שלו להתיידד עם אנשים הדהימה אותי. במשך הזמן הוא צבר שם להקה של דרום קוריאנים שסבבה אותו.

להיפגש עמו אחרי כל כך הרבה שנים, זה לא רק שיהיה נהדר, אלא יהיה משהו ענק. גדול מהחיים, קיום של חלום נוסף. נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותו. בתחנת סיטי הול של סידני, נפרדנו והוא נעלם חסר כול בדרך למטרו. רציתי להלוות לו קצת כסף אך הוא סירב. בעוד אני נשארתי אצל משפחה בסידני, הוא חזר לבאנדי, להוסטל השכן לזה ששהינו בו, ומצא עבודות עם שכר טוב למדי. תמיד רציתי לשוב לבאנדי לאחר שעזבתי אותה, אך ידעתי שהתקופה הנהדרת שעברתי שם, לא תשוב, ובכל הזמן אחוש אכזבה על כך. לכן ויתרתי וחיפשתי יעד אחר.

לאחר שסיימתי את כוס התה שלי, לאחר שבניתי מסלול ליום הזה, לאחר שנרגעתי קצת ואיפסתי את עצמי על הפאשלה של הבוקר. ארזתי הכול ויצאתי לכיוון הקומה הרביעית, לקומת הגג. השקפתי על מרכז העיר, ובאמצעות הזום X20 של המצלמה שלי, איתרתי את הארמון שרציתי להגיע אליו. עשר דקות הליכה, אולי חמש עשרה דקות.

יצאתי מהסניף של סטארבאקס עם כוס תה ירוק לאטה נוספת... פניתי לכיוון הארמון. אחרי כרבע שעה הגעתי לאחת הכניסות שלו, לא הראשית, מן הסתם. שום פעם פישלתי. בכניסה הזו, האחורית, עברתי דרך מסעדה, ותהיתי אם הצלחתי להיכנס מבלי לשלם עבור כניסה. אך מהר מאוד התברר לי שזה עדיין לא מתחם הארמון.
מבחוץ קשה לדמיין את גודלו של המתחם של הארמון, אך המתחם הוא עצום ואני חושב שסיירתי בו כשעתיים שלמות. הכנסה עלתה כמה דולרים בודדים, ובספרון שקיבלתי לא עשיתי הרבה שימוש וחבל, מפני שהוא הסביר על הארמון ועל המבנה שלו ובשביל זה באתי, לא? לא לסמן וי וזהו, אלא לנשום חלק מהתרבות. אחרת למה לא לשבת כל היום בסניף של סטארבאקס ולנסות לפלרטט עם מקומיות?

לא שיערתי כמה גדול הוא ארמון Gyeongbukgung. כמו שכבר כתבתי הסיור ארך כמעט שעתיים וזה לא כולל את המוזיאון הצמוד. שם שתיתי את המשקה הכי מקורי ואולי טעים ששתיתי בחיי, Sweet potato latte...
במתחם הארמון היו עוד ארמונות קטנים נוספים, בכל הזמן הזה ששהיתי שם ניסיתי לדמיין איך היו החיים בחצר המלכותית. כלומר, כבר בכניסה אתה נתקל בשומרים צבעוניים, ואלו  גם מופיעים בטלנובלות קוריאניות.
הנחתי שלא הגעתי בעונה, גם היה קר וגם לא היו הרבה אנשים. פה ושם היה ניתן למצוא תיירים או מקומיים. זה היה נחמד, שכן, כמו שכבר אמרתי, לטייל במקומות כאלו עם המון אדם, זה לא הכי כיף. ובהמשך הטיול שלי למדתי זאת על בשרי כאשר ביקרתי בפאביליון הזהב בקיוטו. זה כנראה יסופר ב"דובדבן 19" פלוס מינוס.

מרשים למצוא את ההבדלים שבין העתיקות בארצינו הקטנה לעתיקות בקוריאה או ביפן, שם שימור ההיסטוריה הוא משהו ערכי במיוחד ובעדיפות גבוהה. רק שבעוד אצלנו העתיקות הם מבני אבן, כאן בקוריאה וביפן מרבית המקדשים והפאביליונים הם בעיקר מעץ. רמת השימור והגימור היא מבחינת דרגת האמנות הגבוהה ביותר. בארץ ניתן להבחין בעבודות השיפוץ וגימור, בעוד כאן בקוריאה היה קשה. זה נראה בדיוק אותו דבר כמו שזה היה נראה במאה ה-14 או אפילו לפני כן. אומנם, מקדשים נהרסו עם הזמן, על ידי פגעי מזג האוויר או מלחמות, אך תמיד נבנו מחדש ולא כמו כאן בארץ או במזרח התיכון+יוון שניתן לראות את עבודות השיפוץ על פי האבנים. מספרים לנו שבכל תקופה השתמשו באבנים אחרות, אך בתקופה שלנו השתמשו ללא ספק באבנים הכי מסותתות ומושלמות בנמצא. קיסריה היא דוגמה נפלאה למה שאני מנסה להגיד. ולכן, כאשר הלכתי במתחם הארמון הזה ובמקומות אחרים, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת. אם דיברתי על שיקום ובנייה מחדש, אז הארמון נבנה מחדש במאה ה-19 אחרי שנפגע בשריפה ופלישה יפנית בשלהי המאה ה-16. נבנה מחדש על כל 7700 החדרים שבו!...

אחרי הסיור בארמון, המשכתי לכיוון מרכז העיר. יכולתי לנווט את עצמי לפי גורדי השחקים היחודיים, כמו מגדל סאמסונג שנראה כמו משגר חללית, או משהו בסגנון האו H. הלכתי ברחובות של שכונות מגורים ובתי ספר, ונתקלתי בדרכי בתלמידות פוחזות ותלמידים שלא היו שונים הרבה ממה שרואים כאן, מלבד העובדה שהם קוריאנים, והעובדה שיש להם תלבושת אחידה איכותית במיוחד.
אחרי חצי שעה בערך, הגעתי למרכז העיר המוכר. הייתי בסביבת אינסאדונג, וחציתי אותו מבלי להתעניין בסחורה. מצאתי סניף של מקדונלד, ואכלתי בתוכו ארוחת צהריים. חשבתי לעצמי האין זה מוזר שבבית אני לא מתקרב למקדונלד, ופה אני נכנס לסניף. האוכל לא היה רע, אבל המנה הייתה קצת קטנה. ראיתי שזה היה מקום שבו גם אנשי עסקים וחליפות  סועדים את ארוחת הצהריים שלהם.

אחרי ארוחת הצהריים הלא משביעה הזו, נכנסתי לתחנת המטרו האהובה עלי, ממנה אני יכול להגיע לכל מקום... לא לפני שמישהו ליווה אותי לכניסה. אולי משם אני יכול להגיע לכל מקום בסיאול, אבל להגיע לשם זה כבר סיפור אחר. מצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי למינג, לא הייתה תשובה. התקשרתי לשיין, לא הייתה תשובה. התקשרתי ללי, איזה תשובה הייתה לי. "דון! יו בד בוי!" הוא צעק עלי. טוב, לא בדיוק צעק. מסתבר שהוא חיכה לצלצול ממני כבר כמה ימים... הוא אפילו שלח לי מייל לאימייל שאני לא ממש משתמש בו. טוב. דיברנו, ואחרי שעה וקצת נפגשנו.

זה לא היה פשוט. זה היה טירוף. הייתי בנקודה מסוימת בסיאול, והוא ביקש ממני להגיע לנקודה אחרת. הגעתי לתחנה שהוא ביקש ממני להגיע אליה, אחרי שעה וקצת, בדיוק כמו שהוא תזמן. מדהים כמה התחבורה בסיאול יעילה. אבל נראה לי שחציתי חצי מסיאול ונסעתי בחצי מהקווים בשביל להגיע לתחנה שהוא רצה שאגיע אליה.

בעוד אני מנסה להיזכר בפנים שלו מבין אלפי הפרצופים הקוריאנים שחלפו על פני בתחנת הרכבת, פתאום הרגשתי טפיחה כזו על הגב והפרצוף המוכר, שלא ראיתי זה יותר משש שנים, הופיע מולי, קצת מבוגר יותר, קצת עייף יותר, אבל עדיין אותו חיוך, ואותו לי שהכרתי. אין שיער ארוך כמו באוסטרליה, החיים כאן אחרים. הוא נשאב לחיים האלו, אפורים משהו.מרוץ עכברים שאצלנו בארץ לא ממש מכירים. זה אחרי שהוא גר ביפן מספר שנים ושב לקוריאה עם אישה תאילנדית.

לא יצאנו מן התחנה, אלא המשכנו במטרו לתחנה אחרת, מיה, באזור שבו הוא גר. זה גם לקח איזה 40 דקות, בהם היה לנו קצת זמן להשלים פערים ולי להבין, שכל השבועיים האלו מלאים באירועים. חתונה, יום נישואין, טיול לחלק אחד של קוריאה, טיול לחלק אחר.
זו פעם ראשונה שלי רואה אותי ללא הזקן הצרפתי ולכן הצלקת בשפה תפסה את תשומת ליבו. מוזר איך כאשר היה לי זקן צרפתי, לא שמו לב לכך. ראו אולי את העיוות של האף נראה קצת מוזר, אולי מתאונה. מי שלא שאל או לא נכנס איתי לשיחות עמוקות על החיים, לא יכל לדעת אם לא הכיר במום החיך ושפע שסועה.
בכל מקרה, לי גם תמה על הלחיים הסמוקות שלי. סיפרתי לו שהשלתי כ-9 ק"ג בחצי השנה האחרונה. בשביל להיות רזה, ולא להופיע כשמנמן. הייתה לי משימה להשיל עשרה ק"ג, או להגיע למשקל תקין יותר, ועמדתי בה בכבוד רב.

יצאנו מתחנת מיה לאחד הרחובות הראשיים של מייה, האמת שבשעה הזו כבר ירד הערב, והרחוב נראה כמו רחוב של בעיקר בניינים ישנים, כמו בדרום תל אביב, כאלו שהם בעיקר משרדים. כאן ושם היו בינייני מגורים, או של כמה קומות. היה נחמד להסתובב שם, כי הייתה אווירה של משהו אחר ומלבד זאת, הייתי בחברתו של אחד החברים הכי טובים שלי.
נכנסנו למשרד קטן, ולי דיבר עם הבחורה שעבדה שם ולקח מפתח של רכב. יצאנו ואחרי כמה דקות של הליכה, הגענו לחניון. לי קיבל מדוד שלו רכב, כדי שיוכל לטייל איתי ברחבי קוריאה.

מהחניון נסענו לדירה של אחותו, בצד אחר לגמרי של סיאול. הנסיעה ארכה כשעה, אולי יותר. בהתחלה לי היה צריך לתדלק, וניכר כי תקופה ממושכת הבנאדם לא נהג ברכב. הנהיגה שלו הייתה מגושמת ורשלנית במשהו, שלא לדבר שעד שמצאנו תחנת דלק, הוא לא כל כך זכר איך לתדלק. אבל אלו דברים קטנים, ובעזרת הGPS שטמוע בכל רכב, הצליח לפלס את דרכו בתנועה הסואנת מאוד של סיאול.
אני נרדמתי לא פעם, העייפות של הימים האחרונים החלה לתת את אותותיה.

לבסוף הגענו לאזור מגורים של בניניי דירות גבוהים למדי, ובצד כל בניין היה מספר ענק שהודיע על כתובת. לפני שנכנסו לחניון, עצרנו באיזה מכולת מקומית, ולי קנה סוג'ו. משקה חריף קוריאני, שיצא לי להכיר ונשארה הכמיהה לעוד. היה ממש קר, ולי השאיר את הרכב בצד הכביש, מול המכולת, עם המנוע עובד... הערתי לו, והוא צחק. אצלנו בארץ הרכב היה נעלם, אבל זה דרום קוריאה. אנשים לא גונבים מכוניות.

הדירה של אחותו של לי הייתה דירה נחמדה, מרוהטת ומעוצבת היטב. אהבתי את טעם העיצוב. הדירות בקוריאה לא גדולות, אך אזרחי המדינה יכולים לחיות היטב בדירות קטנות, שלא בהכרח פיצפוניות. הדירה לוודאי הייתה בגודל של 50-60 מ"ר, אולי קצת יותר.
בכל מקרה, חיכתה לי ארוחה. אישתו של לי, תאילנדית במקור, עמלה שעות על ארוחה קוריאנית מסורתית שהוגשה במספר צלחות קטנות. לי מזג קצת בירה קוריאנית וקצת סוג'ו. הארוחה הייתה ממש טעימה. האווירה הייתה מחשמלת. מאותם רגעים שאתה יודע שאתה נמצא בעולם אוטופי רציונלי.
לא היה זכר לאחות של לי ומשפחתה. הם התפנו מרצון בשביל ללאפשר ללי לארח אותי. הם, אחותו של לי, בעלה, ושתי הילדות המקסימות, התפנו מרצון בשביל שהוא יוכל לארח אותי. לא האמנתי שזה מה שקרה. מיותר לציין שלא הרגשתי בנוח.

אחרי הארוחה, ישבתי עם לי על המחשב של אחותו, והראיתי לו תמונות של הקיבוץ, של המשפחה שלי, ושל קיסריה. הוא התרשם שאחד האחים שלי דומה לי, ואני גערתי בו שלא יכול להיות כי מה זה מכוער... זה היה בצחוק כמובן, אבל זה הביא את לי כמעט לידי התגלגלות על הרצפה מרוב צחוק. המשכתי קצת לעבוד על המחשב אחרי שהוא הלך לישון קצת אחרי חצות.

לא הרבה לאחר מכן, כיביתי את המחשב, ונרדמתי במזרן הפרוס על הרצפה. לילה שלישי רצוף אני ישן על מזרן דק, ואני כבר התרגלתי. זה היה יום ארוך, קר ומעייף, אך עם סיומת ספונטנית למדי.

סוף היום השלישי בסיאול, והגעגוע היחידי שלי הוא לכלבה שנשארה בבית,

"איפה אבא?" היא בוודאי תוהה לעצמה.   

יום רביעי, 14 באפריל 2010

אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 3

There are no foreign lands. It is the traveler only who is foreign.” – Robert Louis Stevenson

12-03-2010


בוקר. בוקר ראשון בארץ זרה ועוד בדרום קוריאה. הדירה של ג'יימי הייתה ריקה מנפש חיה. לקח לי שנייה להבין היכן אני ואיך הגעתי לדירה הזו. ניסיתי להיזכר בלילה שעבר, כי זכרתי שכל הזמן משהו העיר אותי, ואכן..מאוחר יותר גם ג'יימי וגם קים-לי התנצלו על כך שהם נתקעו בי כאשר הלכו לשירותים או יצאו לעבודה. אני לא כזה ארוך, אך גם הדירה לא הייתה כה גדולה.

השעה הייתה שבע בבוקר, ואני התחלתי להתארגן לקראת היום הראשון שלי בסיאול. איזו התרגשות. לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות במשך היום, ובטח שהיו לי חששות, בגלל הבדלי שפה ותרבות. חששתי משום מה שאסתבך, למרות שהחשש הזה הגיוני, אין באמת ממה לחשוש. אולי בעצם חששתי שלא אסתדר במהלך היום או שאלך לאיבוד.

בכל מקרה, נכנסתי לשירותים, התרחצתי והתנקיתי. השירותים של הדירה היו דווקא לא רעים בכלל, היה אמבט והיתה אסלה וכיור קטן שאילו הייתי נשען עליו קצת הייתי מוריד אותו לגמרי.. אם אני זוכר נכון כמו בדירה עצמה גם בשירותים היו טאפטים. התאורה הייתה ממש עמומה וזה דווקא היה משהו שאהבתי. מה שהיה מוזר לי, שרק כאשר נכנסתי לאמבט יכולתי לשמוע את הטלוויזיה מהדירה של השכנים. תמיד היה נשמע כאילו הם צופים בטלנובלה קוריאנית. ואלו, למען האמת, מצוינות.

מכיוון שזו לא הדירה שלי ובעצם חשתי שאני נמצא כאן על תנאי, מה שבטוח לא היה כך, התנהגתי כאילו נמצאתי בחנות חרסינה. בזהירות רבה. לא השארתי שום עקבות לכך שהייתי. אפילו את הפוטון החזרתי מקופל מתחת לספה וגם את השמיכות קיפלתי והנחתי על הספה. הזכר היחידי לכך ששהיתי בדירה הזו בזמן שלא הייתי שם היה תרמיל הגב הגדול שלי. כל תכולת הכבודה שלי הוחזרה לתוך התרמיל מדי בוקר, לפני היציאה. אני משוכנע שגם אורחים אחרים הרגישו צורך לעשות כן.

לקראת השעה שמונה בבוקר, ניסיתי לנתק את עצמי מן המחשב. השארתי לכל החבר'ה בבית הודעות בפייסבוק שאני בסדר. ניסיתי להתחיל להחיש את עצמי החוצה, זה לא היה פשוט, כמו שהזכרתי מקודם, חשתי חששות כלשהן.

ולמרות זאת, אספתי את התרמיל גב הקטן שלי לטיולי יום, וידאתי שיש בתוכו כל מה שאני חושב שאני צריך, ולאחר מכן לקחתי את צרור המפתחות וניסיתי לפתוח את הדלת. תאמינו לי שבהתחלה לא הצלחתי..היה שם איזה טריק וקצת התקשיתי, אך לבסוף הצלחתי ומצאתי את עצמי בחוץ, בפרוסדור הקצר. סגרתי את הדלת מאחורי, והתחלתי לנוע לכיוון היציאה. זה היה מראה מוזר מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחוץ באור יום, והמקום היה נראה שונה לחלוטין ומה גם שהתודעה שלי עוד לא הספיקה להתרגל למראות ולריחות ולאווירה של ארץ שונה לחלוטין מכל מה שהייתי רגיל אליו בשנים האחרונות.

זה היה בוקר קר. מן הסתם, קרוב לאפס מעלות, לעיתים פחות מכך. ניסיתי לזכור את ההדרכה של ג'יימי לגבי ההגעה למה שהיה נראה לי כמו יעד ראשון טוב, מוזיאון הזיכרון לחללי המלחמה של קוריאה. לאחר שסגרתי את השער של הבניין, פניתי ימינה וירדתי במורד הרחוב. העלייה הייתה זכורה לי, ובפעם הראשונה חששתי שזו תהיה עליה ארוכה, אך הסתבר לי שלא, ובירידה הכל היה נראה אחרת. זה היה נראה כמו אזור יוקרתי יותר של סיאול עם דירות פחות בסגנון הסיני\קומוניסיטי של צפיפות. מלבד הקור היה נראה כאילו מדובר ביום יפה, השמיים היו תכולים, אך זה עמד להשתנות. צילמתי את מעלה הרחוב (בתמונה) כדי שיהיה לי סימן כאשר אחזור שאני ברחוב הנכון. לא חשבתי שבחושך זה שוב יראה אחרת.

כאשר הגעתי לכביש פניתי ימינה וזכרתי את השבע דקות שג'יימי אמר לי שייקח לי להגיע לתחנת הרכבת של נוקסא-פיונג, כמובן שלקח לי יותר משבוע לשנן את השם המסובך הזה. הכל היה מוזר, הרגשתי כל כך לא בנוח שאפילו תקפו אותי מחשבות לשוב לדירה. לא נכנעתי למחשבות האלו והמשכתי ללכת. אחרי כשבע דקות חלפתי על פני הכניסה לתחנת הרכבת של נוקסא-פיונג, ומשם לקחתי ימינה לכיוון תחנת הרכבת של סאמגאק-צ'י (אז בכלל לא ידעתי שזה השם, רק מאוחר יותר באותו היום). ההליכה בין שתי התחנות ארכה כרבע שעה לערך אך סביר להניח שיותר, ובדקות אלו ניסיתי לספוג את אווירת הבוקר בארץ זרה ושונה לחלוטין. בשלב הזה השמיים כבר נצבעו באפור מאובך שהגיע ממדבריות סין.

לבסוף הגעתי למוזיאון. קשה היה לפספס אותו, מדובר בבניין ענק מימדים בן מספר קומות עם כניסה מפוארת למדי. לפני הכניסה ניצבה אנדרטה גבוהה, וכן פסלי נחושת רבים של חיילים ואזרחים מקובצים כ"יחידה אחת". הקומפלקס של המתחם הענקי כלל גם אנדרטאות רבות אחרות שהיו פזורות, וכן מגרש צדדי ובו תצוגה של כלי מלחמה שונים, החל מטנקים וכלה במטוסים. היה אפשר לצעוד בין כלי המלחמה השונים, על חלקם היה אפשר לטפס ובעבור מטבע, בחלקם אפילו היה אפשר לעשות "סיבוב" קצר בניוטרל. בתור מי שאוהב סרטי מלחמה, זה די הלהיב אותי.

בתום הסיבוב הקצר בתצוגת כלי המלחמה, הלכתי למוזיאון במטרה לסייר בתוכו. הכניסה למוזיאון די מפוארת, ויש לטפס בגרם מדרגות רב. הכניסה עולה 3000KRW שהם קצת יותר מ-2$. ובתמורה ל-2000KRW נוספים אפשר לקבל מתרגם סימולטני אלקטרוני. גאדג'ט נחמד למדי. לכל מיצג במוזיאון יש מספר, וכאשר רוצים לשמוע אודותיו, יש להקיש את המספר בגאדג'ט עצמו ומייד ישמע הסבר באנגלית על המיצג. זה היה ממש מדליק, אך אחרי מספר מיצגים המכשיר כבר היווה יותר מטרד מאשר תועלת. ויתרתי עליו, אך המשכתי להחזיק בו עד תום הסיור.

המוזיאון היה כמעט ריק מאנשים. פה ושם נתקלתי בתיירים ובכיתות בית ספר רעשניות. האמת שזה היה די נוח. אני מניח שפחות כיף לסייר כאשר המקום ממש הומה אדם. בכניסה לא יכולתי להתעלם מהתוף הענק שניצב שם ונדמה היה שמדובר בתוף מלחמה מאשר סתם תוף רגיל. מה גם שהיה ציור של נמר שואג. לאחריו היה פרוסדור שהוביל לתוך המוזיאון, בפרוסדור היו בצמוד לקירות פסלי דיוקן של כל מיני גיבורי מלחמה קוריאנים מכל תקופות ההיסטוריה של קוריאה. בצמוד היה הסבר המתאר את גבורתם, בין אם הכניעו גדוד צפון קוריאני שלם, או בין אם נשכבו על רימון והצילו את החברים שלהם.

המוזיאון היה תלת מפלסי, והקומה הראשונה הוקדשה יותר להיסטוריה של קוריאה מאשר לזמנים המודרנים. ממלכת שילה האגדית בלטה שם במיצגים שונים של קרבות ובמיצגים אורקוליים מרשימים למדי. נדמה שלכל אורך ההיסטוריה של קוריאה היא לא ידעה מנוח ומלחמות ופלישות צבאיות ידעו אותה ללא הפוגה וללא רחמים. היה קל להיסחף אחר המיצגים הרעשניים הללו שנדמה שמאופן עיצובם הופח בהם רוח חיים.

בחלק אחר של המוזיאון היה אפשר להיכנס למטוס, או לגשר של אוניית קרב, ובאמצעות הסימולטור המדהים לחוש כאילו אתה באמת נמצא שם, באמצע פעילות מבצעית שגרתית. האונייה ממש שטה כאילו הייתה בהפלגה. במקום אחר היה מטווח לכל דבר, ואני בתור יוצא צבא חשתי את הדגדוג הזה להחזיק ברובה סער שהיה מותקן שם ולהוריד מטרות. כמובן שלא נורו כדורים אמיתיים אלא רק ירי לייזר. בהתחלה חשבתי שלא משנה לאן אכוון, המטרות יפלו. אך כאשר החטאתי בכוונה, המטרה לא נפלה. כלומר, אני צלף לא רע. התלהבתי, וכאשר נוכחתי שאין מישהו מסביבי שיהיה עד לכישרון הירי שלי, המשכתי בסיור.

חלק נוסף של המוזיאון הוקדש למלחמת קוריאה בשנות החמישים ולמתיחות עם האחות הרעה מהצפון. בין מיצג של כפר עקורים, בו אזרחים מנסים לשרוד בעוני מחריד לבין סיפורים על תקריות גבול, כמו תקרית הגרזנים - בה חיילים צפון קוריאנים תקפו כוח של צבא ארה"ב עם גרזנים ושחטו שניים מהם, ולבין הצדעה לצבאות העולם אשר סייעו לדרום במלחמה בצפון, והיו לא מעט צבאות כאלו. יכולתי להרגיש קשר הולך ומתהדק עם העם הדרום קוריאני שחי במתיחות ביטחונית עם צפון קוריאה הקומוניסטית בדיוק כמו שאנו חיים במתיחות בטחונית עם מדינות ערב. רגע של הזדהות.

אחרי כשלוש שעות של שוטטות במוזיאון, חשתי שמיציתי את המקום. מה גם שהרגשתי עייפות והשעה כבר הייתה שעת צהריים ורציתי להמשיך לשוטט בסיאול. הרגשתי לחץ מסויים לאתר את סניף USO שעורך טיולים באזור המפורז בין שתי הקוריאות. חברת USO היא היחידה שנכנסת לתעלות שהתגלו, תעלות שהיו אמורות לשנע עשרות אלפי חיילים צפון קוריאנים בחשאי לתוך דרום קוריאה. היא מאפשרת גישה לתעלה השלישית מתוך הארבע שהתגלו, אבל לגבי הביקור באזור המפורז אני ארחיב בהמשך, כאשר אגיע ליום הזה.

יצאתי מבניין המוזיאון, ערכתי סיבוב אחרון במתחם במטרה למצוא איזה בית קפה מותגי, ומשלא מצאתי, יצאתי מהמתחם ופניתי ימינה לכיוון חברת USO. עכשיו...כל מה שהיה לי זה הדרכה מהירה מג'יימי איך להגיע לשם, אך למעשה הלכתי בכיוון הנכון, אך משלא מצאתי איזה שלט של USO, חזרתי בי. הלכתי רבע שעה בערך מהמוזיאון, ואז החלטתי לחזור. בדיעבד, החברה ישבה בתוך קאמפ דיוויד של הצבא האמריקאי (זה בסיס צבאי), מה גם שזו חברה שהיא בעצם ארגון של ותיקי צבא. אילו הייתי יודע זאת מראש, הייתי מניח שזה בתוך הבסיס ומחפש גישה. למעשה, אחרי שעברתי בכמה מאות מטרים את הבסיס, ויתרתי וחזרתי על עקבותיי.

מה שקרה לאחר מכן, היה כמו מחול שדים של יצור אומלל ותועה שלא מצליח להבין היכן ימין והיכן שמאל. הגעתי לתחנת סמגאק-צ'י ונכנסתי אליה. לא הייתי מורגל לתחנות כאלו של מטרו שאפשר להיכנס מכל מיני כיוונים. ממש הלכתי לאיבוד בתוכו, ומה שהוסיף לכך הייתה העובדה שלא ממש ידעתי לאן פניי מועדות... בפנים, התחנה הייתה כל כך גדולה שהיה אפשר ללכת לאיבוד שם. עיינתי במפת המטרו שקיבלתי מג'יימי עם הסימונים שלו, וחיפשתי את התחנות בהן המליץ לי לרדת. באותו רגע, זה היה נראה כל כך מסובך... ההתנהלות בתוך המטרו של ארץ שלא דוברת אנגלית.

לא הצלחתי להבין איך לרכוש כרטיס. ערב לפני כן קיבלתי מג'יימי כרטיס T-MONEY המאפשר לי לטעון אותו בכסף ולשלם באמצעותו על נסיעות. זה פיתרון נוח למדי כי הוא חוסך ממך לההתעסק עם כסף קטן או לעמוד מול מכונת כרטיסים, שנראה יותר מסובך מכספומט, וזה אכן מסובך יותר. אך לא ידעתי כיצד לתפעל אותו ומה גם שהוא היה די ריק והיה צריך לטעון אותו. באותה שעה לא היו הרבה אנשים, ויותר חיפשתי מישהו מערבי שיוכל לסייע לי, אך לא מצאתי מערביים. גם בדלפק לא היה אף אחד, נדמה שהם היו בהפסקת צהריים. זה תסכל אותי. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אבוד.

לבסוף הגיע קופאי ומכר לי כרטיס לתחנה שביקשתי. ירדתי לרציף של המטרו וניסיתי להבין באיזה צד אני צריך לעמוד. הבנתי שזה לפי צבעים, מה שהיה אמור לעשות את כל העניין פשוט יותר, אך לא בשבילי, אני הסתבכתי. לבסוף עליתי לקרון ונעמדתי שם, כל המושבים היו תפוסים וגם כך, רוב הנוסעים היו מבוגרים, כך שהייתי מפנה להם מקום בכל מקרה. תחנה ועוד תחנה, ואני מביט ומנסה להבין אם השם המוזר של התחנה זה התחנה שאני מחפש. נראה לי שבאותה שעה רציתי ללכת לאחד הארמונות, אך שיניתי את דעתי במהרה וחשבתי לרדת בתחנת סיאול, או שהתכוונתי לרדת בתחנת סיטי-הול, וירדתי בטעות בתחנת סיאול. אלו בטח היו שתי התחנות היחידות עם שמות מערביים...כמו שאפשר ללמוד במפת המטרו שצירפתי. כזו בדיוק קיבלתי מג'יימי. קיבלתי ממנו אחת במצב מצוין, ובתום השבועיים שהייתה אצלי, המפה נראתה כאילו עברה את מלחמת קוריאה.

נראה לי שמה שקרה בפעם הראשונה היה שקראתי לא נכון את השלט של התחנה. השלט מורכב משלושה חלקים, כאשר החלק האמצעי והמודגש יותר מחלקים אחרים, מציין את התחנה בה אתה נמצא כרגע, חלק קיצוני אחד את התחנה ממנה הגעת והחלק הקיצוני השני את התחנה אליה אתה ממשיך. כשלתי להבין את הדבר הלא מסובך בעליל, וירדתי תחנה אחת קודם. הצלחתי למצוא את דרכי החוצה ושוטטתי מחוץ לתחנת סיאול במן תובנה לא נכונה שיהיה מה לחפש מחוץ לתחנה. אז ככה..אין כלום, מלבד רחוב אחד ארוך עם חנויות סתמיות. שום דבר מיוחד. הלכתי כרבע שעה לאורףך הרחוב ולאחר מכן הגעתי לכניסה למטרו, ומשום מה לא הופתעתי שהייתה זו כניסה נוספת לתחנת סיאול. נכנסתי שוב והפעם באמת ניסיתי להגיע לאחת התחנות היותר מעניינות ואחת מאלו שג'יימי הקיף אותן בעיגול. תתכוננו לשם המפוצץ של תחנת Gwanghwamun. יש מצב שזה היה תחנה אחרת עם שם זהה כמעט... או שאולי ירדתי בכלל בתחנת Jonggak.
על כל פנים היה מדובר בתחנה הרבה יותר גדולה מאשר תחנת סאמגאק-צ'י. היציאה מהתחנה נראיתה כמו נצח. כאשר יצאתי יכולתי לחוש שוב את הקור. הפעם הגעתי למקום סואן יותר מבחינת תחבורה ואנשים. יכולתי להבחין בפסל מוזר בצבע אדום וכחול בצורת קונכיה שניצב לו ככה בהפרדה שבין שני כיווני נסיעה במרכז העיר. לא היה לי משהו לעשות אז הלכתי לכיוון הפסל המוזר הזה וצילמתי אותו. עברתי את הכביש, ואני זוכר שחיפשתי מקום לאכול בו ולהרגיע את הקיבה שלי. מכיוון שלא הרגשתי בנוח לאכול מהאוכל של ג'יימי וקים לי, אכלתי פרוסה או שתיים של לחם ושתיתי תה. שלטים של סטארבאקס, KFC וכל מיני ג'אנקפודיות התנוססו בפסגות הבניניים. אך לבסוף מצאתי בית קפה Tomton. נכנסתי פנימה, הזמנתי קפה ומאפה. המוכרת הביאה לי מכשיר אלקטרוני שלא היה לי מושג מה הוא ולמה הוא טוב. חשבתי שזה גאדג'ט נחמד כזה שמחלקים במתנה, אבל פתאום אחרי כמה דקות הוא הבהב והבנתי שהקפה שלי מוכן. החזרתי אותו אחרי שהיא הצביע עליו. הייתי ממש סתום ואבוד בתקשורת. הקפה והמאפה העניקו לי קצת דלק ולאחר מכן המשכתי לשוטט לאורך הרחוב.

במרכז הכביש, בין שני כיווני הנסיעה השתרך לו נחל ואפשר היה לרדת ולצעוד לצידו. בעיר סואנת ועמוס כמו סיאול, אני מניח שזה מקום מפלט לא רע בכלל. אני מניח שאפשר ללכת לאורך מספר קילומטרים ואחד הקצוות שלו הסתיים בפסל המוזר בצורת הקונוס בצבעים אדום וסגול.

שבתי לכיוון תחנת הרכבת ממנה הגעתי לאזור, ובמקום להיכנס לתוכה, חלפתי על פניה. נדמה שהגעתי לאזור הומה אדם. בשעות אחר הצהריים, היו רבים שסיימו לעבוד, ותלמידי בית הספר וסטודנטים סיימו ללמוד. המשכתי ללכת ופניתי לכיוון אינסאדונג (Insa-dong). המקום הוא מן מתחם של חנויות אומנים, גלריות ומסעדות קוריאניות. לפני שנכנסתי למתחם שהוא בעצם כביש ארוך עם סמטאות צדדיות, המשכתי ישר והגעתי למקדש Jogyesa הסמוך. שוטטתי בין המבנים, צילמתי תמונות, התבוננתי באנשים מתפללים לפני פסל בודהה ולאחר מכן עזבתי ופניתי לרחוב אינסא-דונג. התחלתי מקצה אחד, ועד שהגעתי לקצה השני של הרחוב, הלכתי לאיבוד בים של גלריות, אומנויות, בחורות נאות, בניין בין מספר קומות עם חנויות רבות. בחור צעיר ביקש ממני לצלם אותו ומייד לאחר מכן שוחחנו על המצב עם צפון קוריאה. יותר נכון הוא דיבר ודיבר ואני הקשבתי. לאחר עשר דקות נפרדתי ממנו לשלום והמשכתי לצעוד. ברגע אחד הגעתי לאיזה דוכן בצד הכביש, היו שם מספר צעירים שהכינו במקום ממתקים, הדרך שהם הכינו את מה שהם טענו שהוא ממתק מלכותי, היה מקורי מאוד. תוך כדי שירה הם הכינו את הממתק. מדבש וגוש מוצק, הם מתחו לרצועות, בכל פעם הוכפל מספר הרצועות, ותוך כדי שירה הוא יוצר בסוף ממתק מלכים ממש. אחרי המופע המרגש, לא יכולתי שלא לקנות. מה גם שהבחור היה בישראל, לפחות ככה הוא טען ואם אני לא טועה, הוא גם ציין שם של קיבוץ מוכר. כך שזה לא היה איזה סוג של ניסיון למשוך את תשומת ליבי.

לאחר מכן, עשיתי דרכי חזרה לתחנת JONGGAK, והתקשרתי לג'יימי. קבענו להיפגש ביציאה מהתחנה בשעה מסוימת בשביל לאכול ארוחת ערב יחד. בזמן שהמתנתי הלכתי לשוטט עוד קצת ברחובות סיאול. כעת הערב כבר ירד, והקור רק הלך והתחזק. מצאתי מן פאביליון שהואר בלילה. צילמתי אותו בהתלהבות, חיכיתי לרגעים שלא יהיו אנשים ביני לבין הפאביליון, אבל זה קשה, כי בשעה הזו רחובות העיר היו עמוסים למדי בהולכי רגל. הצלחי לצלם תמונה, שבה אפשר לראות את הפאביליון המואר ומאחוריו בנייני עסקים ותאגידים. תמונה יפה ולכן צירפתי אותה.

לבסוף נפגשתי עם ג'יימי ביציאה מהתחנה, לא לפני שסטודנטית קוריאנית סייעה לי למצוא את היציאה הנכונה מהתחנה. היא ליוותה אותי, כי מה לעשות, די הלכתי לאיבוד וגם חשבתי שיהיה נחמד להכיר אותה. גיי'ימי הוביל אותנו למסעדה קוריאנית נוסח זו שהיינו בה אמש, רק זו נראיתה יוקרתית יותר ושכנה באזור עסקים. גם במסעדה הזו היה גריל במרכז השולחן, וקיבלנו מגש עם רצועות בשר אותם הנחנו על הגריל. קעריות רבות הוגשו לנו עם ירקות שונים בתוכן וכמובן קימצ'י. אני וג'יימי שוחחנו לא מעט על העבודה שלו, על החיים בקוריאה, על החיים בבריטניה, על החיים בישראל, על המצב הכלכלי ועוד. מעולם לא שוחחנו כך לפני כן. אם בעבר כל מיני דברים קטנים חיברו בינינו, כמו משחקי מחשב מסוימים, או ספרים וסרטים, הרי שמאתמול למדתי שיש עוד דברים, כמו "אבודים" ו"המרוץ למליון". סיפרתי לו קצת על הרשמים שלי מהמוזיאון שביקרתי בו בבוקר, וכן על כך שלא הצלחתי למצוא את הארמון... ביציאה הוא הסביר לי היכן הארמון. זה לא שהיה קשה למצוא את הארמון שחולש על שטח ענק, זה פשוט אני שמתעקש להסתבך. גם הניווט במטרו הוא לא קשה, זה רק אני שמתעקש לסבך עיניינים. למעשה זה קל למדי.

בדרך חזרה, עברנו באזור של חיי לילה. היו אלפי אנשים שהסתובבו ברחבות ובחנויות שהיו פתוחות עד מאוחר. מלבד הקור, גשם החל לטפטף. ג'יימי נכנס לתוך חנות של סופגניות, וקנה שישיה של סופגניות. עכשיו, אולי מכיוון שאני יותר עכבר הכפר מאשר חיית עיר, אבל זה ממש הלהיב אותי. בחנות היה תור ארוך של אנשים שגם רצו לקנות סופגניות. מצד שמאל שלנו היה מסוע ובו סופגניות רבות שרק עתה יצאו מהתנור. המסוע הסתיים בקופה, שם העובדים אספו אותם ושמו אותם בקרטונים, שישיה בכל קרטון. לפי בקשת הקונה, העובדים הטביעו את הסופגניה בשוקולד, או כל טעם אחר שהיה להם שם. יצא שהסופגניות היו טריות ורכות למדי. לא סופגניות שיושבות על המדף יום שלם ומחכות שמישהו ישים אליהן לב ויקנה אותם. המוכרת התלהבה מכך שג'יימי יכל לחתום את השם שלו בקוריאנית. אני התלהבתי מהמקום, ואני די בטוח שלמרות הקושי שלי להריח, יכולתי לספוג את הריחות המתוקים של המקום.  

יצאנו משם ועשינו דרכינו חזרה לדירתו של ג'יימי. הפעם ג'יימי הראה לי שאפשר לקחת אוטובוס שמגיע קרוב יותר מהמטרו. הוא הדגיש שבמכונה של התשלום עבור דמי הנסיעה, אין עודף! לכן כדאי לשלם במטבעות, או יותר נכון..לא לשלם בשטר של 10,000KRW על נסיעה שעולה קצת פחות מ1,000KRW. לא יהיה עודף וזה היהי די מתסכל - אני מאמין שהוא מדבר מניסיון. נדמה לי שאחרי רבע שעה או כמה תחנות, הגענו לתחנה שבה ירדנו, חצינו את הכביש ודי מהר היינו כבר בתוך הדירה. קים לי חיכה שם, כהרגלו ספון בתוך הנייד שלו. אחרי שג'יימי הלך לישון, נשארתי איתו, ודיברתי איתו על כך שאני כל הזמן הולך לאיבוד בעיר, ואני מתכנן לנסוע לאזור המפורז. הוא קצת לא הבין מדוע לעשות זאת דרך חברת USO ומה היוצא דופן במנהרה השלישית, שאליה אפשר להיכנס. הרי ברור שהפרט הזה מייקר את הנסיעה לשם. הוא המליץ להזמין טיול דרך חברה אחרת. מה גם שהUSO יוצאים פעמיים בשבוע, ולכן יש להירשם מראש.
בסופו של יום, התחברתי לפייסבוק דרך המחשב הנייח האיטי והעליתי תמונות מהיום הזה. זה נהיה להרגל. מדי כמה ימים העליתי תמונות, לא מעובדות, לפייסבוק במטרה לשתף את כולם בטיול שלי. בטיול הקודם, לא הייתה לי מצלמה דיגיטלית, וחלק מהפילמים פיתחתי אחרי יותר משנה.

סופו של היום הראשון המלא בסיאול, מחר מחכה יום חדש...


אחרי פריחת הדובדבנים - דובדבן 2

“The world is a book and those who do not travel read only one page.” – St. Augustine


11-03-2009

לאחר עיכובים רבים, הטיסה סוף כל סוף המריאה. כעת נותרו לי עשר שעות עד לנחיתה בסיאול. השעה הייתה בסביבות שתיים בבוקר, והנחיתה בסיאול הייתה אמורה לקרות בסביבות השעה שש בערב. על פניו זה לא נראה כמו עשר שעות, אך זה בגלל אזורי הזמן, שיוצאים בשתיים בבוקר, נוחתים בשש בערב, וכולה עברו עשר שעות. בחזור זה מתקזז יפה מאוד...

במהלך הטיסה לא עשיתי הרבה. המטוס היה כמעט ריק לחלוטין. כמעט לכל אחד היה שורת מושבים משלו. מעולם לא טסתי בטיסה כה ריקה. מרבית הנוסעים היו נראים לי קוריאנים, יפנים ואנשי עסקים ישראלים. לי היה נראה כאילו אני התרמילאי היחידי בטיסה הזו. כרגע יש לי פלאשבק לאחת הטיסות מישראל לניו זילנד, כאשר עברנו מעל אירן, ויכולתי לראות את פניהם אחוזי הפחד הרגעי של צעירים ישראלים. החשש שאם נצטרך לנחות בארץ עוינת כמו אירן, מה יקרה לנו. לי לא הייתה בעיה בגלל הדרכון השני שלי, הקנדי. לפחות כך הייתי בטוח. בכל מקרה, זה עבר בשלום.

צוות הדיילות של קוריאן איירליינס, מלבד העובדה שהן יפהפיות, היו אדיבות לחלוטין. פינקו אותנו בשתי ארוחות, ואין סוף צ'ופרים של שתייה קלה ונשנושים. הסרטים היו לא רעים, נדמה לי... אחד היה סרט קוריאני והשני היה סרט שבדיוק ראיתי לפני מספר שבועות, כך שניסיתי להרוג את הזמן בשינה. בין לבין פתחתי את הספר "INTO THE WILD" שעליו בוסס סרט מדהים עם שם דומה. מבוסס על סיפור אמיתי ועצוב למדי עם סוף טרגי. הסרט מומלץ, אין מצב שהוא פחות טוב מהספר. בכל מקרה, לא הצלחתי לקרוא יותר מדי.

מדי פעם הרמתי את התריסים המוגפים להביט אל העולם הנשקף מתחתיי, אך כל שיכולתי להבחין היה מרבד לבן ואינסופי של עננים. בכל פעם שהרמתי את התריס, העננים עדיין היו שם. תהיתי עם בכל העולם מעונן היום. רק לקראת תום הטיסה כאשר המטוס כבר החל להנמיך, ניתן היה להבחין בקרקע, או ים.

בשעת ערב מוקדמת, המתח אחז בי מחדש. הטייס הודיע במערכת הכריזה שאנו קרובים לנחיתה בסיאול. הוא ציין כל מיני פרטים, וחששי הידוע לא התנפץ. קר שם למטה, כמעט אפס מעלות. זהו פרט שולי שגיליתי רק שבועיים לפני הטיסה. מודה שאת מירב ההכנה שלי לטיול עשיתי על יפן והרבה פחות על דרום קוריאה.

מרבד העננים התפזר משהו, ויכולתי לראות את הים, ואת אדמת דרום קוריאה. ככל שהמטוס הנמיך כך נתגלה לי כמה קוריאה שונה מישראל. קשה יהיה להסביר או לתאר, אבל ממש רואים שמדובר בארץ אחרת. הכל נראה שונה. יכול להיות, ואני לא בטוח אבל גם לא אופתע שדגם ענק של דגל קוריאה קידם אותנו בברכה ממרומים. או שאולי היה זה כתובת בקוריאנית. היה משהו, אני די בטוח.

רגעים לפני שהמטוס נחת, התחלתי לסדר בראש את מה שיש לי לעשות ביתרת היום. כלומר, מה אעשה אחרי שאנחת, להוציא כסף מהכספומט, לקנות כרטיס טלפון, להתקשר לג'יימי קארטר (חבר מהימים באוסטרליה), למצוא הסעה לעיר, להיפגש איתו ולראות איך דברים יתגלגלו.

הנחיתה הייתה קלה, ורגע משחרר ממש. אחרי יותר מעשר שעות במטוס, הדבר היחידי שרציתי זה לברוח החוצה. וכאשר יצאתי מפתח המטוס לתוך השרוול ולתוך אולם קבלת הקהל, בקושי הצלחתי לעכל את העובדה שעשיתי את זה. החלום שלי התגשם. אני בדרום קוריאה, עוד שבועיים ביפן. קרוב מתמיד לפגוש את מקבץ החברים הטובים שלי מבאנדי (העיירה באנדברג באוסטרליה), בין אם הם בריטים, קוריאנים או יפנים. תאמינו לי שלמרות הפלגמטיות שלי, התרגשתי.

צעדים ראשונים על אדמת קוריאה, בדרך להחתים את הדרכון פסעתי במסדרון ארוך במיוחד שהיו תלויות בו תמונות רבות של מקומות בדרום קוריאה שמזמינים לביקור. את חלקן הכרתי מההכנות, את חלקן לא. הפוסטרים המרהיבים והצבעוניים משכו את עיני, הקוריאנים יודעים לעשות את העבודה. ניחוח של אופטימיות מילא את ליבי כאשר הרשיתי לעצמי להפליג בדימיון לכל מה שיקרה לי בשבועיים הקרובים.

פקיד או פקידה חמורת סבר חתם לי על הדרכון, כעת תרתי אחרי הכבודה שלי. מצאתי אותה, נשאתי אותה ואז נזכרתי בצנצנות דבש המלכות. לא רציתי להסתבך עם הקוריאנים, ופניתי לבדיקת המכס המיועדת למוצרים מסוג זה. הפקיד שעבד שם יותר התעניין במי אני ומהיכן שהגעתי מאשר בצנצנות שלי. שמיותר לציין שהיו מותג של חברה ולא משהו מאיזה יריד מזון של שבת באזור מסחרי. חלפתי. הגעתי לאולם קבלת הקהל, או ללובי של השדה תעופה. כעת היה עלי ליצור קשר עם ג'יימי. לכן הלכתי לכספומט ומשכתי משם כסף קוריאני בסכום של 500$. זה יוצא 750,000KRW! הם יצאו בשטרות של 10,000KRW. לא קשה לתאר איזו בוכטה הייתה לי, וכמה שהייתי נבוך כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיפה לשים את זה. פתאום התחלתי לחשוש שמה מישהו ילטוש עין על הבוכטה הזו. בסופו של דבר, חילקתי את הבוכטה לשלושה בוכטות קטנות, וכל בוכטה שמתי במקום אחר.

קניתי כרטיס טלפון, והדבר הראשון שעשיתי זה לנסות להתקשר לג'יימי. זה היה מצחיק, כי הייתי צריך ללמוד איך להפעיל את כרטיס הטלפון הזה, ולהבין באיזה טלפון להשתמש. עוד יותר מצחיק זה שהטלפונים לא זהים, וטלפון שעובד על הכרטיסים הללו, הוא נמוך יותר ופחות נוח לשימוש. בדרך לא דרך הצלחתי לחייג לג'יימי, שמתי את הצלצולים, ואז פתאום שמעתי "HE-LLO!". בלעתי את הלשון...יותר משש שנים לא שמעתי את הקול של ג'יימי קארטר. מאז אותו בוקר בו עזב את ההוסטל. עבדנו יחד כחודש בבית אריזה לעגבניות ויצרנו חברות די טובה שהחזיקה גם הרבה שנים.

"היי ג'יימי!" עניתי באדישות וחוסר ביטחון. התרגשתי. שוחחנו קצרות וקבענו להיפגש בYEOUIDO, שזה מרכז עסקים של סיאול. שם הוא עבד בברליץ. הוא הסביר לי איך להגיע, איזה אוטובוס לקחת, ואמרתי לו שאגיע תוך הזמן שהוא שיער שיקח לי להגיע. רק נותר לי למצוא את הדלפק בו קונים כרטיס אוטובוס ב-14,000KRW, שזה בער 10$. אחרי זה גם צריך למצוא את הרציף. האמנתי שמניסיוני הרב בטיולים, אדע להסתדר.

התרגשתי. אפילו מאוד. לא האמנתי שזה קורה לי, מאז ימי באנדי העליזים, יצא לי לראות מספר חברים במהלך יתרת הטיול באוסטרליה, אך לאחר מכן, רק את יושיקאזו נאקאמורה, שהגיע לבקר אותי בביתי, אחרי שחצה את כל אסיה (זה לקח לו יותר משנה לחצות את אסיה, ממקאו עד איסטנבול). מי שמכיר אותי למד כבר שימי באנדי הם ימי הרעם של חיי, ואין יום בכמעט שבע שנים האחרונות שלא עובר והייתי שמח לשוב לשם. אין לילה שבו אני הולך לישון ולא מקווה להתעורר בבוקר במיטה שלי בהוסטל של ה"פדרל בקפקרס". רק להוציא את עצמי משק השינה, לפתוח את דלת המרפסת, ולהשקיף שוב על רחוב בורבונג הראשי. במציאות של היום, יש עוד חלומות שנועדו להתגשם, ויש חלומות שנגזרו עליהם להישאר בגדר חלום בלבד. אם אחזור לשם, זה כבר לא יהיה אותו הדבר, מה שעברתי שם היה פונקציה של יותר מדי פרמטרים ומשתנים, ולא יהיה ניתן לשחזר מחדש, לכן לא שבתי לשם כאשר היתה לי אפשרות. הלכתי לחפש את מזלי במקום אחר.

אחרי שמצאתי את הדלפק ורכשת כרטיס, יצאתי החוצה ומה שאני יכול להגיד זה שמיד הרגשתי את הקור. היה בערך 0 מעלות, ונראה לי שהיה שם איזה מד טמפרטורה שהוכיח לי את זה. כאילו לא מספיק שאני מרגיש את זה, גם צרך להראות לי שזה כמעט 0 מעלות. הערב כבר ירד ועמו החושך. רציפי האוטובוסים של שדה התעופה נראו פעלתניים מאוד, לא היו הרבה אנשים, אך היו הרבה אוטובוסים והרבה תנועה. על האוטובוסים ובכלל נראה שלטים בקוריאנית, ומצד אחד מצאתי את עצמי נבוך, אך מצד שני לא יכולתי להפסיק לחייך.

רציף האוטובוס המבוקש לא היה רחוק מן היציאה ומצאתי את עצמי יושב שם ומחכה לעלייה לאוטובוס. בקור העז ששרר באותו ערב, ניסיתי לעכל באיטיות את העובדה שאני היכן שהרבה זמן רציתי להיות. ניסיתי לספוג את האווירה של ארץ אחרת וידעתי שהמכה נוחתת עליך באבחה בדרך כלל בבוקר הראשון. אין כמו בוקר ראשון בארץ זרה, ואני יכול לומר את זה על כל ארץ שהייתי בה.

בעוד אני יושב שם, התיישבה לידי אישה מבוגרת, אולי שישים פלוס ובעלת חזות אירופאית. מכיוון שחשתי צורך לחמם את האנגלית שלי לפני המפגש עם ג'יימי, פצחתי בשיחה עמה. כבר בהתחלה שמתי לב למבטא שלה, כמה אירופאית שהיא נראיתה לי, המבטא שלה הסגיר אותה. דרום אפריקאית. ישר סיפרתי לה שאבא של דרום אפריקאי. מאותו רגע ועד שנפרדנו, כשעה וקצת לאחר מכן, לא הפסקנו לשוחח. היא סיפרה לי שהיא הגיע לחופשה, וזו הפעם השלישית שלה בקוריאה, כך שחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי משהו מההתרשמות שלה על קוריאה והיא אכן סיפרה לי דברים.

עכשיו, נמל התעופה נמצא בעיר אינצ'ון ולא בסיאול. אחרי כמעט שעה נסיעה הגענו לסיאול, זה החלק שעבר מהר. החלק שעבר לאט היה הנסיעה בתוך העיר הענקית הזו בת 7 מיליון התושבים.

למעשה, למרות שסיכמתי עם ג'יימי לרדת במקום אחד, ירדתי בסוף במקום אחר, היכן שהיא ירדה. זה היה קצת רחוק מהמקום שקבעתי עם ג'יימי ולכן הייתי צריך להמתין לו קצת. קצת...אולי חצי שעה עמדתי שם, באמצע רחוב בסיאול, מנסה לעכל שאני באמת שם. התבוננתי באנשים ולא האמנתי שאני רואה כל כך הרבה קוריאנים. הקור הקפיא אותי..הייתי עם גופיית פולו קצרה ומעיל פליז. לא הכי יעיל לקור המקפיא של סיאול. אך פתאום מתוך ערב רב של אנשים, ראיתי אותו. לא יכולתי לטעות! גם לא אחרי שש שנים. ג'יימי נשאר ג'יימי, רק מהודר יותר. יחד איתו הייתה גם קאנדיס, אוסטרלית ממוצא סיני. למרות שהכבודה הייתה עלי, התחבקנו כיאה לחברים ותיקים שלא התראו שנים.

קשה לתאר במילים, ולא בגלל שחלפו להם כמעט 13 חודשים מאז, את מה שבאמת הרגשתי באותה שעה של מפגש מחודש עם מי שהיה חבר טוב שלי כבר בסוף יום העבודה הראשון שלנו. ובפלאש-פורווד של חמישים יום קדימה, אני יכול להעיד שכמעט פרצתי בבכי כאשר אבא שלי שאל אותי עם החברים שלי התייחסו אלי בצורה טובה. לא רק שהייתי מותש וחולה באותה שעה שהוא שאל אותי, הייתי שבוז מעצם העזיבה והשיבה הביתה. שנייה לאחר שהוא שאל אותי את השאלה הזו, כמו סרט נע, ראיתי את כל החברים שפגשתי ונזכרתי ביחס החם שלהם כלפי, כאילו הייתי האח הקטן שלהם. "כן" השבתי לו בקול שבור "הם התייחסו אלי יפה מאוד.". ג'יימי היה רק הראשון משורה של חברים מדהימים שזכיתי לפגוש שוב.

עשינו את דרכינו למסעדה קוריאנית טיפוסית. מסעדה עם מעט שולחנות, ובכל שולחן היה גריל מובנה... התיישבנו שם. לפני שנכנסנו קאנדיס, שאז הנחתי שהיא קוריאנית לכל דבר, שאלה אותי "יש דברים שאתה לא אוכל?" ואני בלי לחשוב פעמיים ובלי שום טאקט השבתי "אני לא אוכל כלבים"..והיא הביטה בי "גם אנחנו לא!". מייד הבנתי מהמבטא שלה שהיא כנראה לא קוריאנית. לאחר מכן, תוך כדי ארוחה היא סיפרה לי שהיא מסידני, ושאלתי אותה עם היא גרה ב"צ'טהאם", והיא חייכה ואמרה ב"צ'טסווד". סיפרתי לה שיש לי משפחה ב"סט. איווס" שזה ממש קרוב לשם. מצאנו כל מיני דברים משותפים נוספים. היה בינינו חיבור ושמחתי, שהצלחתי ליצור חיבור עם החברה הראשונה של ג'יימי שפגשתי.

כאשר הולכים למסעדה קוריאנית, פותחים שולחן בדיוק כמו כאן. מלבד הברביקיו מקבלים גם הרבה קעריות עם סלטים שונים וקימצ'י, שזה המאכל הלאומי הקוריאני, וזה קצת חריף. הם אוכלים את הקימצ'י בכל ארוחה. מייד קיבלנו גם מגש עם רצועות בשר, משלל סוגים. לא היה לי מושג מה זה מה. אבל הכול הלך על הגריל. בעצם הסועדים עושים את הברביקיו כפי שהם אוהבים. במקרה הזה, לוקחים את הבשר עם מקלות האכילה, מניחים אותו על עלה, מגלגלים או מלקטים עם המקלות ואוכלים. לי, באופן אישי, היה די קשה להסתגל למקלות האכילה הללו. לא רק בשעות הראשונות, אלא בכל השהות שלי שם לא הצלחתי להסתגל למקלות האכילה. לעיתים זה היה מביך כי מתוך רחמים הביאו לי מזלג...

היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר, אחרי הכול 6 שנים זה לא מעט זמן. ישבנו שם אולי שעה ואולי יותר. ג'יימי הסביר לי על כל מיני מנהגים מקומיים. האמת שדבר ראשון שהוא אמר לי זה בעניין השתייה. כאשר מישהו מבוגר יותר או מכובד יותר מגיש לך שתייה, חובה עליך להחזיק את הכוס ביד אחת, והיד השנייה שלך צריכה לאחוז במגע כלשהו ביד שאוחזת את הכוס. זה מנהג שלמדתי די מהר ויישמתי אותו גם ביפן, שם גיחכו עלי "כאן זה לא קוריאה". זה נחמד, גם היום אני עושה את זה, אבל כאן בארץ לא שמים לב שיש אקט סימלי של כבוד. בסופה של שעה ארוכה ומהנה במיוחד, בה למדתי שאנחנו למדנו מהאמריקאים את אומנות הריסת אכילת הבשר עם כל ההמבורגרים הזולים. מאוד אהבתי את צורת ההגשה הקוריאנית, את חווית האכילה. זו למעשה הייתה החוויה הקולינארית הראשונה שלי בקוריאה, ואחת החוויות הראשונות שלי בטיול, ולבטח בלתי נשכחת.

רציתי להציע לשלם, אחרי הכול היו לי בוכטות של שטרות... אבל לא שמתי לב שמתישהו ג'יימי החליק את הכרטיס שלו. אז הבנתי גם שזה לא הולך להיות כל כך קל לשלם על ארוחות כשהוא או חבר אחר נמצא איתי. זה פשוט המנהג שם.

יצאנו מהמסעדה והתחלנו ללכת לכיוון הדירה של ג'יימי. הכל היה חדש לי, גם למישהו כמוני שלא ממש מריח, ריחותיה של ארץ חדשה נספגו בי היטב. מסמטה לסמטה לרחוב הראשי בו נפגשנו, מונית ראשונה. עכשיו, שמעתי שביפן מונית היא דבר יקר להחריד ואכן זה כך, אך קוריאה שונה מיפן במחירים שלה, היא הרבה יותר זולה ברמת המחייה שלה. כך שנסיעה של עשר דקות, אולי קצת פחות, עלתה לנו משהו כמו 2000KRW ואם הבנתם ממקודם, זה קצת פחות מ-2$.

באזור שג'יימי וקאנדיס התגוררו בו, היו הרבה מערביים כמוהם, שהגיעו ללמד אנגלית. היו שם גם מהגרים ומסעדות אתניות לא קוריאניות. היה שם איזה מסעדה של ערבי שמכר בה חומוס, אך לא יצא לי לטעום. ג'יימי וקאנדיס ניסו ללמד את הפנייה לדירה של ג'יימי דרך שלטי הניאון שנתלו על קירות הבניינים. דבר שכיח מאוד בקוריאה ויפן. שלטים שתלויים אל על. הם עוררו את תשומת ליבי לכך שהרחוב שעולה לדירה של ג'יימי נמצא בין שלט ניאון כחול לשלט ניאון ירוק שהיה בבניין אחד אחרי. הנהנתי וקיוויתי שבאור יום אלמד יותר טוב. הדירה של ג'יימי שכנה אי שם במעלה הרחוב, הייתה חתיכת עלייה, ואני הייתי עם התרמיל הגדול וג'יימי עם התרמיל הקטן - הוא הרג אותי מצחוק כאשר חשב שיש לי שם תינוק..כי ככה זה נראה כאשר אני הולך איתו תלוי בחלק הקדמי שלי, כמו מנשא לתינוקות.

הדירה של ג'יימי היא לא דירה גדולה, אבל במונחים קוריאנים אולי בינונית. ממה שראיתי אצל חברים קוריאנים, זו דווקא הייתה דירה גדולה. היו בה שני חדרי שינה וסלון קטן ביניהם. היה מטבח שהוביל לחדר קטן מחוץ לדירה בו הייתה מכונת כביסה. בתוך הדירה המהודרת שלו בסגנונו שלו, היה לו טלוויזיה 37" מתוצרת קוריאה ומשום מה הוא קרא לה ה"בייבי" שלו... היה לו XBOX וגם WII. לו ולשותף שלו היו מחשבים ניידים ועדיין היה להם מחשב נייח ליד המקרר במטבח. היה בדירה שלו אווירה של בית, עד כדי כך, שממש הצטערתי לעזוב את הדירה אחרי שבועיים, ואולי אחרי שהייתי בדירה הזו כל כך הרבה לילות, התקשיתי להסתגל לדירה החדר העלובה שלי בקיבוץ - עד כדי כך שכאשר חזרתי לא ראיתי בדירה שלי, שגרתי בה 4 שנים, דירה שאני יכול לכנות אותה "הדירה שלי"...אציין שלאחר הטיול שלי, לא לנתי יותר ולו אפילו לילה אחד בדירה שלי...

בדירה של ג'יימי פגשתי את השותף הנצחי שלו, קים-לי, עליו שמעתי רבות במשך השנים. ג'יימי סיפר לי עליו כאשר היה שולח את המיילים הארוכים שלו. קים-לי הוא אמריקאי ממוצא קוריאני שגם הגיע לקוריאה במטרה ללמד אנגלית. בחור נחמד למדי שגם היה חובב מושבע של טיפוס סלעים. כבר בערב הראשון הוא הראה לי מגזינים ותמונות שלו מטפס על סלעים, ואני מוכרח לציין שגיליתי עניין ולא רק מתוך נימוס. אז זהו קים-לי האגדי עליו שמעתי כה רבות.היו לנו שיחות מרתקות על החיים בקוריאה, על הפוליטיקה המושחתת בישראל, על קולוראדו בארה"ב משם הגיע, ועוד נושאים רבים. איש שיחה מעניין שקל להצחיק.

שום דבר לא הכין אותי למבחן הקבלה שלהם. כל אורח שמגיע אליהם צריך לעבור את מבחן הקבלה, או מבחן הכניסה לדירה שלהם. משום מקום ג'יימי הגיח עם קרטון ירוק-אדום וכיתוב סיני ומתחתיו כיתוב באנגלית. בהתחלה לא הבנתי למה התכוון, אך הכיתוב הבהיר לי. "Snake Wine". ולא רק שזה היה יין נחשים..או אולי זה היה יין רגיל רק עם נחש בתוכו... הוא ישר מזג לי כוסית, ולי לא היה מושג מה יקרה לי...אך לא מנומס לסרב ולא ממש רציתי בקור הסיאולי לחפש הוסטל. אז שתיתי את הכוסית ונשארתי בחיים בשביל לספר על כך.

לאחר מכן, קים-לי פרש לישון, וג'יימי הסביר לי קצת על סיאול ועל מה שיש לעשות בעיר. זה לקח לו חצי שעה, בה סימן לי על מפת המטרו היכן לרדת בשביל לראות מקומות. הידע שלו על קוריאה היה רחב היקף, אך מה ציפיתי? הוא כבר גר שם ארבע שנים. לאחר מכן, הוא הראה לי היכן אני יושן, בהתחלה חשבתי שאני אשן על הספה שלא הייתה בכלל באורך שלי, אך הייתה לו הפתעה ומתחת לספה היה פוטון ושמיכות "כבדות". פרסתי על הרצפה, הוא נעלם לחדרו לישון, ואני התארגנתי לשינה, אחרי שדיווחתי לבית שהכול בסיידר ולא היו בעיות בהגעה לקוריאה וכרגע אני אצל חבר.

סגרתי את היום העמוס בציפייה ליום המחרת.