“Our battered suitcases were piled on the sidewalk again; we had longer ways to go. But no matter, the road is life.” – Jack Kerouac
15-03-2009
התעוררתי מוקדם. הרי יש לי חתונה לתפוס בצהריים. היה יום ראשון שזה יום השבת בגולה, וקים לי ניצל את היום בכדי לרדת לאזור העיר בוסאן עם החבר'ה שלו ולטפס על סלעים שם. נראה לי שהוא בכלל טיפס כבר על כל הסלעים באזור סיאול ובטח גם בסיאורסק סאן. הברנש הנחמד הזה ממש אוהב לטפס על סלעים, טיפוס עד זוב דם, ועם מזרן בלבד המשמש כמנחת נחיתה רך למקרה של נפילה. אך אין מה לדאוג, הוא והחבר'ה שלו הם ממש כמו עכבישים והם לא נופלים בכזו קלות מהסלעים שעליהם הם מטפסים.
בכל מקרה, כאשר אני התיישבתי על המחשב, הוא פשוט יצא מהחדר שלו, הפעיל את מכונת הקפה שלהם, נכנס לשירותים, התארגן, שב לחדר שלו ויצא משם עם הציוד שלו שהיה נראה כמו מזוודה גמישה במיוחד (המזרן) שהייתה נראית כאילו היא עמוסה בציוד עזר נוסף, הוא מזג לעצמו קפה, שתה במהרה, איחל לי יום מצוין וטראח! נעלם כלא היה. הכל קרה כל כך מהר שהיה נדמה שאילו הייתי אומר "ג'ק רובינזון" הדלת היה נסגרת עוד לפני שהייתי מסיים. כנראה שהמחיר של לגור ולעבוד בדרום קוריאה, הוא מחיר היעילות החסרת תקדים שהאנשים מפתחים להם. לעיתים הם יוצאים לעבוד בחמש וחצי בבוקר רק בכדי להספיק לכיתת הלימוד הראשונה, שהם בדרך כלל ילדים בני 6 פלוס ומינוס. ויש גם את ההיפך המוחלט, שהם אנשי עסקים כבדים ומכובדים שנוטים להזמין את המורים שלהם לארוחות ערב מפוארות. ג'יימי סיפר לי פעם איך הוא הכניס פרי ים מסויים לפיו, ולעס אותו במשך דקות ארוכות עד שהתלמיד הביט למקום אחר, ואז פלט את הפרי ים לרצפה.
אחרי שקים לי נעלם לו, התחלתי להתארגן. נכנסתי לשירותים, התקלחתי, התגלחתי ויצאתי כמו חדש משם. התלבשתי הכי יפה שאני יכול. כי למען האמת, לא חשבתי שאוזמן לחתונה. הכי יפה היה מכנסי כותנה בבייג', גופייה מכופתרת עם פסים דקים בשחור ואפור ומעיל ג'קט החום, שמשרה הטעיה של מראה אלגנטי. מראה ליצן הזה הוא מה שבחרתי בכמעט לית ברירה. משום מה התמהמתי קצת. רציתי לחכות לג'יימי, להגיד לו שלום, כי ידעתי שאפרד ממנו למספר ימים. אבל בגלל שהיה זה יום ראשון, הוא לא מיהר לעבודה והמשיך לישון. יכול להיות שגם המסיבה הקטנה שערכנו עם כל החבר'ה גרמה לו להתעורר מאוחר. לבסוף התעורר, ככה לפני אחת עשרה בבוקר. שוחחנו מעט, הוא סיפר לי שנהוג להביא סכום אי זוגי בתור מתנה לחתן ולכלה. הוא דווקא חשב שהלבוש שלי בסדר. כאשר נפרדתי ממנו כבר היה בערך אחת עשרה, ואני פשוט טסתי משם לתחנת הרכבת, ומבלי לחשוב פעמיים עליתי על הרכבת הראשונה לתחנת "מייה" בשביל לפגוש אם את לי.
אסביר למה זו הייתה טעות ומדוע הייתי צריך להתקשר קודם. כאשר הגעתי לתחנת מייה כעבור 40 דקות בערך, ישר הרמתי טלפון ללי. הוא היה קצת עצבני וקצת מתוח. סיפרתי לו שאני במייה והוא אמר לי שהם כבר יצאו לחתונה ושהייתי צריך להתקשר קודם. עכשיו הם כבר נסעו לכיוון החתונה, שהייתה מן המקרה בצד אחר לחלוטין של סיאול. מייד עשיתי את דרכי ליכוון התחנה שבסמוך אליה התקיימה החתונה. זה היה לפחות שעה משם... לא היה סיכוי שבעולם שאגיע לחתונה בזמן. שום סיכוי! לא ביום ראשון שבו כולם בטח יוצאים מסיאול לטייל, או נוסעים לראות אטרקציות בעיר דרך המטרו. זה פשוט היה עמוס להחריד.
עשיתי את דרכי לתחנה שהוא אמר. אין סיכוי שבעולם שאזכור את השם שלה, בטח שלא לבטא. זה לקח לי המון זמן להגיע לשם, ואני עמדתי בקרון עם כל הציוד שלי. זה גם היה כבד ולאט לאט התשתי את עצמי, במיוחד אחרי הלילה האחרון, בו לא הרביתי בשעות שינה. אחרי שעה ארוכה במיוחד הגעתי לתחנה וכל שהיה עלי לעשות זה להיפגש עם לי ביציאה מספר שלוש. זה פשוט לא היה היום שלי, כי הצלחתי למצוא את יציאות מספר אחת ומספר שתיים, אבל לא איתרתי את שלוש, למרות כל הסימונים. לבסוף הבנתי שהדרך היחידה למצוא את היציאה תהיה מחוץ לתחנה וכך עשיתי. היה לי קשה למצוא מישהו שיסביר לי ודי נכנעתי לידיעה שאיחרתי לחתונה...זה הכעיס אותי, אבל עדיין שמרתי על פלגמטיות.
לי עמד שם בצד השני של הכביש, מחוייט כולו. נראה כמו מיליון דולר. איזה מיליון, אולי מיליארד דולר. אבל לא היה לו חיוך, רק כעס עצור על כך שאיחרתי. באמת, זאת הייתה פאדיחה שלי. חבל שהוא לא הורה לי להגיע לתחנה הזו במקום לנסוע בכל רחבי סיאול. התחנה הזו הייתה אולי עשרים דקות מתחנת נוקסאפיונג.
העמסנו את הציוד שלי בתא המטען של הרכב של דוד שלו. מיהרנו לאולם בו עמד להסתיים הטקס האזרחי, שזה טקס עוקב לטקס המסורתי אליו בעצם הוזמנתי. כדי לראות ולהתרשם. זה היה אמור להיות "יום קוריאה" שלי. זה מה שלי תכנן ליום הזה. זה פשוט לא היה נתפס כמה הוא שקד ועמל. זה היה יום מדהים, והוא רק התחיל.
את החתונה פספסתי, אבל לפחות יצא לי לפגוש את המשפחה של חברי לי. פגשתי את אחותו, בעלה והילדות המקסימות. אותה אחות ומשפחתה שפינו את דירתן בכדי שלי יוכל לארח אותי. פגשתי את אחיו הבכור. פגשתי את הוריו המקסימים ואת אישתו התאילנדית. פגשתי גם את החתן והכלה, ובחוסר הבנה של התרבות הקוריאנית, כנראה שעוררתי גיחוך סביבתי על עצמי. ניסיתי לחקות את התנהגותם של האחרים. טעות מביכה ביותר. לא תמיד צריך להתנהג ברומא כרומאי...
אבל הם בטח סלחו לתייר המבולבל. הם היו הרבה פחות קשוחים ממה שחשבתי, ומאוד רשמיים. בחתונות בישראל לא באים ככה. כמעט כולם היו מחויטים להפליא. הרגשתי קצת אאוטסיידר.
לי עדיין כעס קצת. בסך הכל זה היה ההפסד שלי. נדרתי נדר לכפר על ההחמצה הזו, בהגעה לחתונה שלו. אולי בסתיו הקרוב. ריחותיה של סיאול עדיין כל כך חזקים, כי נדמה לי לפעמים שאם אחזור לשם מחר, ארגיש כאילו מעולם לא עזבתי.
כאשר נכנסתי הזוג המאושר היו כבר בשלב האחרון של הטקס האזרחי. האורחים הרבים שהגיעו לחתונה כבר עמדו על רגליהם והחלו משוחחים עם קרובי משפחה ומכרים. הרגשתי כמו זר, והרבה מפני שהייתי המערבי היחידי שם. מה גם שהם כמעט כולם היו מחויטים להפליא, ואילו אנוכי..לבוש בלבוש כמעט קיקיוני.
לאחר הטקס, כמו אצלנו, מגיע השלב של הבופה. אצלנו זה קייטרינג, שם זה היה משהו אחר לגמרי. קלאסה אחרת לחלוטין. האוכל היה כל כך ערב לחיך שהתקשיתי לזכור אם מעודי כבר אכלתי אוכל כל כך טעים ואנין. ניסיתי לשמור על
העשתונות ולא להשתגע, אבל בפירוש הצבתי לעצמי מטרה לטעום מכל דבר. היו כל כך הרבה סוגי בשר, אורז, סלטים. הוגשו מנות בתוך במבוק! משהו מדהים, צורת הגשה יוצאת מגדר הרגיל. חתיכת במבוק המורכבת משני חלקים. מושכים את החלק הקצר שהוא כמו פקק של טוש, ואז שולפים את מה שנראה כמו עלי גפן ממולא באורז.
בזמן הארוחה, חברי לי שאל אותי אם אני מעוניין להצטרף אליו לפגישה עם מכר ותיק שלו. מכיוון שלא הצלחתי ליצור קשר עם שיין, לא ידעתי אם יהיה טעם להגיע לעיר שלו ולהמתין לו, או לנסות ליצור איתו קשר כבר שם. החוסר ודאות הזו הרגה אותי, או לפחות גרמה לי לאי נוחות רבה. ניסיתי עוד פעם אחת להתקשר אל שיין, אבל שוב ללא שום הצלחה. ויתרתי על הרעיון לפגוש אותו. כאב לי הלב. במקום זאת אמרתי ללי שאין בעיה ואני אצטרף אליו למסע שלו לחלק הדרומי של דרום קוריאה. הוא היה מוריד אותי בעיר של שיין, אילו הייתי רוצה, כי זה היה בדרך ליעד שלו. שוב איפשרתי לספונטניות לנצח את התכנונים. ככה זה בטיולים חובקי עולם.
אחרי שלב האוכל, נגמרה החתונה. כל הסיפור לא לקח יותר משעתיים שלוש. מתחילת הטקס ועד סיומו. אין מסיבת טראנס וריקודים. אולי יש אבל לא ברבדים האלו. כאשר יצאתי החוצה והמתנתי שלי יביא את הרכב, נכנסתי למן הלם קטן. מתוך החמימות הרב שכבתית של אולם האירועים לצאת אל הקור של רחובות סיאול גדושות רבי הקומות וגורדי השחקים. החום שאפף אותי בגלל עיצובו של האולם וטמפרטורה בכלל פג לחלוטין ברגע שיצאתי החוצה. בזמן שלי נעדר ניסיתי לפתח שיחה עם אחיו וגיסו והילדות החמודות שידעו יותר אנגלית מההורים שלהם.
לבסוף לי הגיע עם הרכב של הדוד ואנחנו שנינו יצאנו לדרך הארוכה שעוד הייתה לפנינו. השעה אומנם הייתה כמעט ארבע אחר הצהריים, אבל היום עוד היה צעיר מאוד. המסע לחלקה הדרומי של דרום קוריאה עתיד היה לקחת מספר שעות.
היציאה מסיאול לקחה קצת זמן, מן הסתם. גודשי תנועה בחלקים שונים שלה, האטו את הנסיעה שלנו והאריכו את זמן היציאה מן העיר. אבל לבסוף הצלחנו לצאת ולהגיע לכבישים המהירים הבין עירוניים. כאשר עשינו זאת, פתאום הרגשתי איך תחושת המחנק של היכלאות בתוך עיר ענקית נעלמה ממני בהבזק זריז. פתאום נגלו לנגד עיני מרחבים, גבעות, הרים, ובעיקר הצבע הירוק, וגם הרבה מן גוון הצבע האפור, בגלל השמיים.
הזדמנות ראשונה לגלות את דרום קוריאה האמיתית. לפי תכנון המסלול המקורי, הייתי אמור להיפגש עם שיין בעיר דאיג'ון, ומשם להמשיך לקיונג-ג'ו. מכיוון שאת הביקור בדאיג'ון ביטלתי בגלל שלא הצלחתי ליצור קשר עם שיין מעבר למיילים, התוכנית הייתה להמשיך עם לי עד לעיר הדרומית של סאצ'ון.( יש עיר דומה עם שם דומה שלא נמצאת רחוק משם, ולי אין מושג לאיזה מהם הגעתי). ובעיר הזו כבר אראה מה יש לעשות בה. בגלל הירידה לדרום זה שינה את התוכנית בכלל מכיוון שאחרי קיונג-ג'ו חשבתי לבקר בבוסאן, ולמעשה בתוואי שנוצר כעת, בוסאן תהיה בדרך לקיונג-ג'ו. הכל השתנה, אבל הכל לטובה.
אני מוכרח לציין שגם שנה אחרי, אני עדיין חושב שחווית נהיגה בדרום קוריאה שונה בהרבה מחוות נהיגה בישראל. אם אני לא טועה יש נתיב שמיועד לתחבורה ציבורית גם בכביש בין עירוני. אין צורך להכביר כי ברוב הכבישים יש אגרה, ולפעמים עד שנכנסים לעיר מסוימת, משלמים כמה פעמים את האגרה. נראה לי שרק בכניסה לבוסאן, לי שילם שלוש פעמים אגרת כניסה, בשלוש מקומות שונים.
הנסיעה בכבישי דרום קוריאה הייתה חוויה בפני עצמה. מצאתי את עצמי מתלהב מכל גבעה, ואלוהים יודע שהיו הרבה כאלו. לכל אורך הדרך היו מאות גבעות. נראה לי שהיחוד שלהן על הגבעות שיש בארץ הוא, שיש עליהן שורת עצים...שורה אחת. כך שגם ממרחק ניתן להבחין בגזעים ולראות מעבר להן. דבר נוסף שהלהיב אותי זה המנהרות. כנראה שהרבה יותר פשוט לקוריאנים היה לחצוב מנהרה בהרים ובגבעות מאשר לסלול כביש שיעקוף אותן או יטפס עליהן. יש בזה היגיון, זה חוסך זמן וכמו שנוכחתי ימים לאחר מכן, בביקורי באזור המפורז, יש להם גם את הכלים הכבדים לכך. ארחיב על הכלים האלו בבוא העת, בעוד כמה דובדבנים. לעיתים היה נראה לי שהמנהרות הללו לא נגמרות. היציאה ממנהרה כזו, פירושה יציאה מן החושך אל האור, ובשניות הראשונות כל העולם נצבע לבן, ואז העיניים מתרגלות שוב למראה העולם. בדרך חצינו גם נהרות שערפל שזורם מעליהם הוא כמעט עניין של קבע.
היו פעמים שעיני איתרו בליטות באדמה, ותשובתו של לי הייתה שאלו הם קברים. לאחר שעצרנו באחת מתחנות הריענון, וכאלו פרוסים לכל אורך הכבישים בדרום קוריאה, יכולתי לראות אותם מקרוב יותר, או לפחות לא תוך כדי נסיעה. בהשוואה למה שאראה בהמשך, אלו היו קברים פשוטים של אנשים פשוטים, לוודאי איכרים.
בתחנות הריענון היינו עוצרים לקפה מכונות השתייה. תורתו של לי הייתה שונה מתורתו של ג'יימי. האחרון לעולם לא היה קונה קפה ממכונה, יש לו סטייל ולסטייל יש שם - סטארבאקס. מחיר של כוס קפה רגילה בסניף כלשהו של סטארבאקס עולה כמעט כמו ארוחת צהריים במסעדה קוריאנית. כמה דולרים בודדים. ערך הכסף והתמורה עבורו משחק תפקיד חשוב אצל התרמילאים, ואלו לומדים לכלכל את עצמם תוך כדי המסעות. בעניין הזה, גם בטיול הנ"ל וגם בטיול הקודם ניהלתי יומן הוצאות, רשמתי כל דולר ניו זילנדי, דולר אוסטרלי, ין יפני ווון קוריאני שהוצאתי. אני רק יכול להגיד שזה עזר לשלוט על ההוצאות, לתכנן קדימה, לסדר עדיפויות בצורה ברורה יותר, וכן..פה ושם פיספסתי, אבל בטיול הזה - פגעתי די בול מבחינת הערכה על הוצאות, אולי פספסתי בכמה מאות שקלים, אבל בטיול שעלה לי 25 אלף שקל.. זה יפה מאוד.
בכל מקרה, רציתי להגיד שיש דברים שלי חסך בהם. לי לא היה אכפת כי לא הרגשתי בנוח אם כך שהוא לא מאפשר לי לשלם.
הנסיעה הייתה ארוכה, כמעט בלתי נגמרת. אני מניח שזו ההרגשה כאשר אתה מתחיל את המסע באור יום ומסיים אותו כמה שעות אחרי רדת החשיכה. נדמה כי הצטברה אצלי עייפות, ובכל פעם שאיפשרתי לעצמי להרהר לגבי רמת העייפות אצלי, התחלתי לנקר ולהירדם. קרה לי כמה פעמים במהלך הנסיעות ברכבים. חוסר המעש, השעמום, הכריעו אותי והיית נרדם. מבחינת לי זה היה בסדר גמור. בבית אני אף פעם לא נרדם כאשר אני יושב ליד הנהג. זה כנרה נגזרת של הג'ט לג.
לבסוף, אחרי כמעט חמש שעות נסיעה, הגענו לעיר שבה התגורר החבר של לי. לקח ללי קצת זמן להתאפס על הדירה של חבר שלו, הGPS לא ממש עזר. לבסוף מצאנו. שמחתי לצאת מהרכב, לסיים את המסע הארוך הזה מסיאול. חצינו כמעט את כל דרום קוריאה.
הדירה של החבר של לי, שאת שמו אינני זוכר ולדעתי מעולם גם לא הצלחתי לקלוט, הייתה דירת רווקים\סטודנטים קטנה, ללא שום חדר שינה. היה מטבחון קטן והיה גם מקלחון ומלבד זה היה רק חלל אחד ארוך בדירה קטנה. היה לו טלוויזיה, היה לו פוטון על הרצפה, ואולי שולחן קטן וזהו! ככה החבר שלו חי. מבחינתי זה היה כמעט בלתי נתפס, כי אפילו כיסא לא היה לו. מצד שני, כבר התרגלתי.
אחרי נסיעה כזו, אי אפשר שלא להיות מורעב ולכן יצאנו לעיר, או לעיר אחרת שנושקת לים בשביל לאכול. בתחילת הפוסט הזה הזכרתי שלי רצה לעשות לי "יום קוריאה", החל בחתונה קוריאנית, ממשיך במסע חוצה קוריאה, וכעת ארוחה סטייל קוריאה. מה זה אומר? עוד ארוחה עם גריל במרכז השולחן? לא! זה אומר ארוחה סטייל קוריאה. אכילת פירות ים חיים.
הגענו לאזור שוק הדגים, החננו שם את הרכב. לתומי מלמלתי משהו על שלט ורוד זוהר שנראה כמו שלט כניסה למקום מפוקפק למדי שנתקלנו בו והם, לי והחבר שלו כנראה הבינו לא נכון את ההומור שלי. הרחובות היו צרים ומלוכלכים ונדמה כי הייתה זו עיר שדומה קצת לעיר נחשלת. מהמקום שבו לי החנה את הרכב, לא היה הרבה הליכה עד לשוק עצמו. בשוק עצמו עדיין התרחשה פעילות. נדמה כי עדיין הגיעו לשווקים פירות ים שונים. הלכתי שם ואני חושב שקצת הזדעזתי. בעת כתיבת שורות אלו אני חש חלחלה עמוקה רק מלהיזכר שוב במה שראיתי אז.
לאורך הרחוב שכנו מספר דוכנים, בכל דוכן הייתה לפחות זקנה אחת שניהלה אותו. בכל דוכן היו מן גיגיות כאלו ובכל גיגית היה סוג אחר של פרי ים, דג, תמנונים, דיונונים ועוד. זה לא נגמר, זה פשוט לא נגמר. ואני עם הלב הרגיש ויסורי המצפון, התבוננתי בהם, ביצורים המסכנים הללו, שגורלם המר הביא אותם למה שהיה עבורם, תחנה אחת לפני הסוף. לחלק מאסופת היצורים היו עיניים, וכרגע בגלל החזרה לשעה ההיא, נדמה לי שאני והם התבוננו זה לזה בעיניים. משהו בי נכמר, הרגשתי שאין מצב בחיים שאני אוכל משהו כזה. אין לי בעיה לאכול דגים או בשר, אבל לא כשרגעים ספורים לפני כן הבטנו זה בזה. אני חושב שנהייתי לבן כמו סיד. זה לא מה שנראה לי שקרה לי, את זה אני זוכר בפירוש שקרה לי.
חברו של לי ניהל את המשא ומתן, הוא לבסוף הצביע על דיונון ועוד כמה פרות ים שמעולם לא ראיתי לפני כן. שלף כמה שטרות של 10,000 וון, נתן לזקנה וזו שלפה מהגיגיות השונות את מה שהוא הזמין. ברגע הזה, אני די בטוח, הבנתי מה קורה, אבל ההתנגדות שלי הייתה רפה מאוד, כמעט לא קיימת, אפילו לא פאסיבית, פשוט לא הייתה שום התנגדות. שום צעקה, שום זעקה.
חצינו את הכביש ונכנסנו למסעדה הקרובה. הסתבר לי שמה שנהוג לעשות זה לבחור את הדגים שאתה רוצה לאכול, את התמנונים או פירות ים, לשלם עבורם ולהביא אותם לאחת המסעדות הסמוכות, שם יכינו אותם עבורך. זה מה שקרה. נכנסנו למסעדה, הם נתנו את המרכולת לבעלת המסעדה וזו נכנסה למטבח. בחורה אחרת הושיבה אותנו בשולחן נמוך, בסמוך לחלון המשקיף על שוק הדגים, רק שנדמה לי שהחלון היה גבוה יותר מהשולחן ולכן לא ראינו כלום. בכל מקרה, אותה בחורה צעירה החלה להניח קעריות עם ירקות וקימצ'י - אין ארוחה ללא קימצ'י, מים וכמובן סוג'ו. סוג'ו זה כמו עראק, בערך, די מקביל. עוד אנו מתיישבים שם ומרימים כוסית סוג'ו לכבוד הארוחה, המפגש, החיים ומה לא. הבחנתי בזווית הראייה שלי שאחת הנשים מגיע עם מגש גדול יותר, וכאשר התקרבה הניחה אותו על השולחן ולמה שעיני עיבדו לא הייתי מוכן. הדיונון או תמנון המסכן שקנינו רבע שעה לפני כן, היה פרוס וחתוך לעשרות חתיכות שעדיין נעו במגש. אני חושב שאם רבע שעה לפני החוורתי כמו סיד, הפעם כבר הייתי סיד לחלוטין. לא באמת האמנתי שאני יאכל את היצור האומלל הזה שעוד נע במגש, או לפחות מערכת העצבים שלו גורמים לו עוד לנוע. מיד הרמתי עוד כוסית סוג'ו, ולאחריה עוד אחת. הגעתי לשלוש כוסיות סוג'ו ועוד לא הרגשתי כלום מלבד הטעם. משהו קטן לגבי הסוג'ו הזה...עד הכוסית החמישית או השישית לא הרגשתי כלום, שום השפעה, אבל רגע אחרי הכוסית החמישית או השישית...פתאום בום! ברגע אחד כבר לא היה לי מושג היכן אני. הייתי מסובב לחלוטין, הייתי שיכור ומעורפל משהו, ולאכול את היצור המסכן הזה והחברים שלו כבר לא הסב לי יותר יסורי מצפון. לא היה לזה טעם, או שזה היה יותר טפל ממה ששיערתי שזה יהיה. בעוד אני מנסה לסיים את היצור המסכן הזה, מה שלא נחתך ממנו והוגש לנו, נשפך לתוך סיר מרק וגם זה הוגש לנו. זה לא נגמר.
ישבנו שם כשעה, אולי אפיל יותר. לא זוכר כמה כוסות סוג'ו שתיתי, לא זוכר כמה חתיכות מיצורי הים האומללים אכלתי. לא זוכר אם הרגשתי רע בעקבות כך. מה שאני כן זוכר זה שבסיום הארוחה, כאשר לי ניגש לשלם, אני והחבר שלו ניסינו לשלם את חלקנו, אבל הוא לא הרשה לנו. התעקשנו ונתקלנו בשלילה קצת אגריסיבית ממי שהיה במארינס של דרום קוריאה. ויתרנו. יצאנו משם, כאשר אנחנו נזהרים לא למעוד במדרגות. אני ממש התעכבתי, הסוג'ו ממש הותיר אותי במצב של אאוט.
חשבתי שמשם נמשיך חזרה לדירה של החבר של לי. טעיתי. הערב רק החל. כנראה שהם לא הבינו את ההומור שלי מלפני כן, כאשר עברנו על פני השלט ניאון הורוד והם חשבו שאני מעוניין להיכנס למקום. חזרנו למקום הזה ונכנסנו. לא היה לי מושג מה המקום הזה, אבל כן יכולתי לשער מהו. בכתיבת שורות אלו אני חש פרפרים בבטן בעוצמה שאני לא זוכר. לחזור לשעות ההם, שכמעט אף אחד מלבד שלושתינו לא יודע אודותיהן. אלו ללא הספק מן השעות הכי אפופות מיסתורין מבחינתי וכן שעות הטיול שאולי חשבתי והרהרתי לגביהן הכי הרבה מאז שחזרתי. שלא לדבר על הימים שלאחר מכן.
כאשר עלינו לקומה השנייה, נתגלה לנגד עיני מקום מעומעם מבחינת תאורה. המקום נראה טיפה מוזנח או יותר לכיוון הדודג'י. זה נראה כמו מסדרון עם הרבה דלתות מיסתוריות ובקצה המסדרון עמד דלפק ומאחוריו עמדה עוד זקנה. לפעמים היה נדמה לי כי מי שמשנע את הכלכלה הקוריאנית הן אותן זקנות שאני רואה בכל מקום. הגברת החביבה הזו נעתרה לבקשתם של לי וחברו. היא הפנתה אותנו לחדר מסוים והיה נדמה לי מתוך העננה השלווה ולחוצה כאחד שזה לא הכל, בעודי הולך אחרי לי וחברו לכיוון הדלת המיסתורית, היה נדמה לי שאני שומע את הגברת הזקנה משוחחת עם קולות נעלמים.
דקה אחרי שנכנסנו מבעד לדלת המיסתורית, כל המיסתורין התנדף באוויר. זה היה חדר קריוקי לכל דבר! היה בחדר ספות עור בצורת ח' וכן שולחן גדול במרכז החדר. בצמוד לקיר שליד הכניסה הייתה מערכת קאריוקי משכוללת, את יכולתי לראות מבעד לאדי האלכוהול שנדפו ממני. אין לי שום ספק שהמערכת הייתה תוצרת סאמסונג, או חברת אלקטרוניקה מקומית.
דקה לאחר מכן, נכנסו שתי נשים בלבוש מינימלי כמעט לחדר, בידיהם היו מגשים ואותם הן הניחו על השולחן, היו אלו מגשים עם פירות. הנשים בלבוש המינימלי לא עזבו את החדר ובמקום זאת אחת התיישבה ליד החבר של ידידי לי, והשנייה..התיישבה בסמוך אלי. קצת מבוכה עטפה אותי ככה פתאום, מפני שהיה נדמה לי שהדברים מתחילים להתבהר וכן הסוג'ו החל להתנדף לרמה כזו שכבר הבנתי מה קורה סביבי.
יכולתי להרגיש את פעימות הלב שלי מרקיעות שחקים, או מחסירות פעימות. רקלפי הלבוש שלהן והעובדה שהן לא יצאו מן החדר, יכולתי להבין שהן הולכות להישאר איתנו זמן מה. ניסיתי לשבור את המבוכה שהייתי שרוי בתוכה ולתקשר עם הבחורה שהתיישבה במרחק של חצי ס"מ משמאלי ויד ימין של נצמדת לגבי, כף היד שלה מטיילת על צד ימיני והאצבעות שלה חצי מדגדגות חצי מגרות אותי ומתחילות לעורר אותי מינית.
החלק של השלב המקדים החל, יכולתי להרגיש את זה. הבחורה הזו, שהייתה מבוגרת ממני ואולי גילה היה בחצי השני של שנות ה-30, עם מבטה הקפוא ועיניה החודרות לא הותירו בי שום ספק את העתיד לקרות לי בשעה הקרובה. הנגיעות שלה בעורי ביטלו את העובדה שהיא כנראה הייתה מבוגרת ממני, וגם שהיא לא הייתה עם פנים יפות ביחס לקוריאניות אחרות או אפילו לבחורה השנייה שהייתה בחדר ונראתה פחות אגרסיבית. השדיים שלה לא היו גדולים ויתכן שהחלק העליון שהיא לבשה תעתע בגודלם האמיתי. שלא יובן לא נכון, היא הייתה סקסית, היא הייתה מושכת במידה רבה, מספיק היה להשיר מבט אל ירכיה החשופות ונגיעותיה שלה בקצות אצבעותיה בגופי רק הגבירו את העוררות המינית שלי כלפיה.
לא שכחתי שהיה מדובר גם בקריוקי, ולכן מדי פעם נשלחתי לקדמת הבא לשיר שירים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי ששרתי בקריוקי, ומבין מבחר השירים הרב שהיה בחוברת, מצאתי כמה שירים באנגלית. מרבית השירים היו שירים קוריאנים, סינים ויפנים. מן עדות לאופי המקום. מצאתי שירים אופטימיים למדי וזייפתי אותם בכשרון רב. לפעמים לי והחבר שלו עלו לשיר והם כבר שרו יותר טוב, וכאשר עלו הבנות, הן בכלל הפליאו בכישרון רב. העניין הוא שהייתי תחת השפעת האלכוהול ברמה כזו שכנראה עשיתי דברים שלא הייתי עושה ביום חול רגיל. זכור לי שהתחוללה בי סערת רגשות ומבוכה רבה וברגעים מסוימים החלפתי את מילות השיר באנגלית לקללות עסיסיות בעברית, שאף אחד מהן כמובן לא הבין. אני מקווה. בכל פעם שסיימתי לבצע שיר, או שהבחורה שישבה בצמוד אלי סיימה לשיר, שבנו לאותו המקום, צמודים זה לזה.
במשחקים המקדימים, היא ליטפה אותי, העבירה את אצבעותיה הרכות על זרועי, בוחנת את שערותיי. מביעה פליאה מסוימת על היותי שעיר. מבלי לשאול פתחה את הכפתור העליון בחולצת הכפתורים שלי והביטה אל חזי, עוד קול פליאה עלה ממנה. אתה ממש כמו קוף! ככה היא התגרתה בי, ואז היא גם ביקשה לראות מה מצב השער למטה. הראיתי לה. היא מצידה הראתה לי את שערות הערווה שלה. אין מה להשוות, אצלי היה יותר שיער טבעי. המשחקים הללו נמשכו ומדי פעם גם הייתה בודקת מרכולתי בדיוק כמו שבודקים בשוק עגבניות ומלפפונים. לא יכול להגיד שזה הפריע לי, כי זה לא. זה היה דווקא נעים, אולי בגלל שהרושם שנוצר שזה היה "טיפול מקצועי" מ"החברה" החדשה שלי.
ציינתי שחלפה בי סערת רגשות לגבי הימצאותי שם. אדי הסוג'ו לא ממש התנדפו לחלוטין, מפני שבכל כמה זמן, הרמנו עוד כוסית ושימרנו את השפעת הסוג'ו בדמינו. נכון שעולה התמונה שזרמתי עם המצב, ואכן זרמתי, אך לא בלב שלם, מפני שבאותם הימים הייתי במן מערכת יחסים עם מישהי בארץ ולא הרגשתי נוח. למרות שהיינו ביבשות שונות וזה כנראה לא נחשב... אך כאשר הייתי לשירותים, בשביל לעשות את מה שעושים שם ובשביל לארגן מחדש את השורות של עצמי מחדש ולנסות לשכנע את עצמי להגיע להשלמה עם המצב לזרום עד הסוף, הגעתי בסופו דבר להסכמה, שאינני יודע מה טיב הקשר שלי עם הבחורה בארץ, ולכן חבל לתקוע לעצמי טריזים. באחת הפעמים שיצאתי מן השירותים המתינה לי הבחורה השנייה, וידאה שאני שוטף ידיי וליוותה אותי לחדר. הייתי כבר שלם עם עצמי.
וכאן חברים, יורד המסך על המשך הביקור בקריוקי...
לאחר שסיימנו את הביקור, כנראה לקראת שתיים או שלוש לפנות בוקר. עזבנו את המקום מבושמים לחלוטין. לי הפגין בגרות, והחבר'ה האלו מצאו מישהו שינהג עבורנו. נראה לי שהוא היה חבר של החבר שלי לי. איך אפשר פשוט לקחת מישהו מהרחוב, לתת לו קצת כסף בכדי שיחזיר אותנו הביתה ברכב שלא שלו?
בכל הנסיעה חזרה, אני ולי התדיינו על מה שקרה בערב הזה. הדיונים נמשכו עד ארבע בבוקר. הרבה אחרי ששבנו לדירה של החבר של לי, ושכבנו שם שלושתנו על שמיכת הפוטון כמו סרדינים.
לבסוף נדמו הקולות, התעמעמו האורות והיום הארוך והמתיש הגיע אל קיצו עם הרגשה של סיפוק רב מטעימת ה"חוויה קוריאנית" שלא רבים זוכים לטעום, בטח לא ביום אחד ארוך.
יממה שלא אשכח לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה