“All the pathos and irony of leaving one’s youth behind is thus implicit in every joyous moment of travel: one knows that the first joy can never be recovered, and the wise traveler learns not to repeat successes but tries new places all the time.” – Paul Fussell
14-03-2009
התעוררתי מוקדם בבוקר, בין שש לשבע. אישתו של ג'ונג סואב לי כבר לא הייתה בבית. הוא נכנס לחדר להעיר אותי, ואני שהייתי מנומנם התעוררת בקלות, והתחלתי להתארגן לקראת עוד יום בסיאול.
הרגשה של יום שבת הציפה אותי. ההרגשה הזו מלווה אותי המון בטיולים. מתעורר בבוקר במקום חדש ואתה מרגיש איך לא יהיו מחשבים לתקן היום, ואני יוכל לעשות כל מה שבא לי, כל מה שעולה בדעתי, בכל ורק לא לתקן את היצורים האלו.
לאחר שהתארגנתי. ובטיולים זה לוקח מעט מאוד זמן. התיישבנו בסלון של הדירה היפהפייה של האחות של לי ג'ונג סואב, ואכלנו ארוחת בוקר, או את מה שנשאר מאתמול בערב. לא נשאר הרבה.
כעבור זמן קצר יצאנו מהדירה, ועשינו את דרכינו למכונית במגרש החנייה. כל הירידה מהבניין הייתה מוזרה, כי בבוקר זה היה נראה אחרת לחלוטין מאשר בלילה. זה היה בניין רב דירות, בניין ענק, עם הרבה דירות, כי אלו הרי קטנות יחסית. ומעברים צרים, כאשר בצד אחד יש את הדירות ובצד השני יש נוף שמשקיף אל עשרות בנייני דירות זהים.
לי הוריד אותי בתחנת סמגקצ'י. תחנה שכבר היוותה עבורי ציון דרך בטיול שלי בסיאול. משם יכולתי לנווט את עצמי ללא מעט יעדים, כולל הדירה של ג'יימי. הנסיעה לשם הייתה חוויה רכה כזו שבה הכל נראה כמו חלום. אחרי מספר ימים של אובך, פתאום התבהר קצת, התנועה בסיאול הייתה גדושה ועל כן היא ארכה זמן, בדרך היו פרסומות ענק של דוגמניות שפרסמו דבר מה, ואני כל הזמן אמרתי ללי כמה הייתי רוצה להתחתן עם הדוגמנית הזו, או הדוגמנית ההיא והוא צחק," גם אני!". חלפנו על פני אזור "יואיידו" בו ג'יימי עבד והאזור הוא אזור מסחרי עם אסופה של גורדי שחקים.
לבסוך הגענו לכניסה לתחנה, ונפרדתי מלי, לא לפני שקבענו להיפגש יום אחרי, בחתונה משפחתית שהזמין אותי אליה.
לי הוא אחד האנשים המדהימים ביותר שיצא לי לפגוש בחיי, כבר ציינתי אולי איך מהרגע הראשון נהיינו חברים טובים. אבל לאחר מכן היה לנו לילה שבמשך שעה ויותר הסתובבנו ברחובות באנדי וחיפשנו אלכוהול...ושלא מצאנו הלכנו למקדש התרמילאים בשם "האנגרי טאם" וקנינו "צ'יפס, צ'יז & גרייבי" הפופולארי. התיישבנו מחוץ לחדר מספר 5, הצוללת הצהובה - בגלל הצבע והרוחב הצר שלה, ואכלנו ודיברנו...וסיפרתי לו על הטראומות שעברתי, והוא לא ניחם אותי, הוא רק הזמין אותי לקוריאה, וזה היה במאי-יוני 2003. אז, לא חשבתי שאני אי פעם אגיע לקוריאה.
אחרי שלי נכנס לרכב ונעלם, המשכתי עם הרחוב לכיוון הבסיס הצבאי קיימפ דיוויד, שם שכן הסניף של USO. הפעם מצאתי את הסניף לא לפני שכמעט נעצרתי על השגת גבול... הסניף היה ממוקם מימין לכניסה, ואני המשכתי ישר...לתוך הבסיס.
הסניף עצמו נראה כמו מועדון גיל הזהב, או סתם מועדון. היו בו כל מיני משרדים לותיקי צבא, אבל היה בו גם חדר טלוויזיה עם ספות נוחות וכל מיני משחקי שולחן. מצאתי את הקבלה וביקשתי להזמין טיול לאזור הDMZ. אחרי תחקור קצר הם נתנו לי טופס, מילאתי אותו, ושילמתי 67,000 וון שהם כ-44$. מועד הטיול היה ב-19.3 והייתי צריך להיות במקום בשבע בבוקר... הייתי צריך לזכור להביא דרכון. יש מספר לאומים שלא יכולים להירשם לטיול, ישראל היא לא אחת מהן. בלי דרכון לא תצא בכלל מסיאול.
לאחר מכן תהיתי מה לעשות. בגלל היום היפה חשבתי ללכת למגדל סיאול. תרתי משמע. יצאתי לרחוב והבטתי לעבר המגדל, זה לא היה קשה, כי היה יום נקי ללא אובך והמגדל גם ככה נראה מכל מקום בסיאול. כמעט. הישרתי מבט אל המגדל וראיתי כיצד הוא מחייך אלי ומזמין אותי אליו.
מיהרתי להיכנס לתחנת סמגקצ'י ובמהירות נסעתי אל תחנת נוקסאפיונג ומשם בשבע דקות הלכתי לדירה של ג'יימי. היא הייתה ריקה, כמובן. הם היו בעבודה. התארגנתי, החלפתי בגדים, בדקתי הודעות במחשב, וגם את הטמפרטורה. מעלה אחת, אבל מרגיש כמו 1-, או 2-. באמת היה קר ונדמה היה לי שכבר הספקתי להתרגל קצת אל הקור הזה.
ג'יימי אגב הזמין אותי לסרט מאוחר יותר עם כל החבר'ה שלו. למען האמת הוא הכליל אותי בחבר'ה שלו. אישרתי.
יצאתי מהדירה, ירדתי במורד הרחוב, ופניתי שמאלה. התחלתי ללכת ודי מהר הכביש החל להיות תלול ותלול יותר, עד כי כבר נהיה לי מאוד קשה לעלות בו. תוסיפו לכך שהיה כנראה 1- בחוץ...כל נשימה שלי הכניסה משב של אוויר מקפיא וממש דקרה את הגרון שלי כמו זכוכית. אבל אני לא חלש, אני חזק, הייתי חייב להוכיח לעצמי שאני יכול לטפס ממש כמו הזקנות האלו לפני...
בזמנו, בניו זילנד, היה איזה רחוב שנחשב להכי תלול בעולם. הייתי בו, עליתי אותו, אבל הוא לא היה תלול כמו הרחוב הזה שגם הסתעף פה ושם. לבסוף הגעתי אל קצה הרחוב. צומת עם כביש ראשי בניצב. אחרי שחציתי אותו התיישבתי לנוח במה שהיה בעצם כניסה לפארק נאמסן, או הפארק של מגדל סיאול.
המתחם היה בשיפוצים ולכן לא מצאתי את השביל המדויק, אבל מצאתי איכשהו שביל והתחלתי לפסוע בו. פגשתי אנשים בדרך ולא זוכר אם בירכנו זה את זה.
היה נחמד ללכת בחורשה הזו, העצים היו קירחים והאדמה חומה, כמעט קפואה וחלקה עד כדי החלקה כאשר אין אחיזה. השבילים התפתלו, התחברו, ולפעמים לא הובילו לשום מקום. בסוף מצאתי נתיב שלקח אותי הישר לפסגת ההר. לא ממש למקום שבו הייתי אמור למצוא את עצמי. אחרי שטיפסתי את הגדר הקטנה, פתאום מצאתי את עצמי במגרש טניס...או כדורעף...ככה בפסגת ההר... אחרי ההפתעה הזו יצאתי מהמגרש והגעתי לכביש, עליתי בו ואיזה שומר שאל אותי "נאמסאן? נאמסאן?" השבתי לו בחיוב והוא הצביע לי על הכיוון. שוב טעיתי, אבל זה לא חדש. אני תמיד טועה בדרך, זה היחודיות שלי.
ואז הגעתי לעוד כביש, שהעלייה בו לא היתה פחות קשה מהעליה הראשונה של היום. אולי כבר הייתי עייף.
בקצה הכביש שכנה כיכר, ובה עשרות אנשים. משפחות. וגם כמה אמני לחימה בבגדים אפורים שתרגלו שם אומנות לחימה. זה היה מעניין, אך לא שיערתי לי איזה יום היום ולמה הם שם. ערכתי סיבוב קצר בכיכר הגעתי לכל הפינות שלו, והתרשמתי מהמתחם המושקע.
מצאתי ירידה נוספת אל העיר, ירידה מסודרת עם בחירה ברכבל או מדרגות. בצד השני עמד המגדל עצמו, יותר מ-200 מטר גובה. מתחתיו היה מצפה, וכאשר הלכתי למצפה גיליתי שהמעקות מכוסים במנעולים עם לבבות. בלי שום קשר, היה זה יום האהבה, אחד מתוך שלושה. יש את יום האהבה בפברואר, ואז יש עוד אחד במארס, ועוד אחד באפריל. זה היה יום האהבה של מארס, בו הבחורות הן אלו שמפנקות את הבחורים. ורק להרחיב, באפריל מתכנסים כל הרווקים יחד בפאב ומבכרים את רוע גורלם.
לאחר שקניתי כרטיס למגדל, נכנסתי אליו ועליתי לקומת התצפית. הייתה בחורה שכל תפקידה היה להכניס את הכמות הנכונה של אנשים למעלית. היא הייתה בחורה יפהפייה וישר נדלקתי עליה. אילו הייתי ממש חולה, הייתי יורד ועולה כל הזמן. זה ממילא לוקח שניות...המעלית הייתה כל כך מהירה, שלא הספקתי להגיד "ג'ק רובינזון קרוזו" וכבר נפתחה הדלת שלה בקומת התצפית. ולחשוב שהיתה שם מעלית עוד יותר מהירה...
קומת התצפית הזכירה לי במשהו את מגדל אוקלנד בניו זילנד. אבל זה היה שונה. קודם כל שונה בנוף. במגדל אוקלנד היה בעיקר ים...ונמלים. זו סיאול, ומהתצפית נגלו הרים, ועוד הרים, וגורדי שחקים וכמובן נהר ההאן. נדמה כי מעבר לכך, הדימיון הוא במבני הבטון הלא נגמרים, גם לא אחרי קו האופק. התצפית היא בצורת חדר מעגלי, ויש קיר חלונות ב-360 מעלות, ועל כל קיר היה מודבק שם של עיר מפורסמת פלוס המרחק. גימיק נחמד. בירת צפון קוריאה לא הייתה רחוקה כל כך. בעצם גם הגבול עצמו לא כל כך רחוק מסיאול. בעת מלחמה, סיאול היא עיר בסכנת כיבוש. היא נכבשה ישר במלחמת קוריאה, כמעט כל קוריאה נכבשה במלחמת קוריאה. רק לאחר שהכוחות האמריקאים הצליחו להדוף ולהסיג את כוחות צפון קוריאה לאחור, שוחררה דרום קוריאה וסיאול. למעשה הם כמעט הצליחו לדחוק את הכוחות הצפון קוריאנים מעבר לגבול הסיני...אבל אז הקומוניסטים האלו באו לעזרת הצפון ודחקו את צבא דרום קוריאה ארה"ב חזרה לכיוון הגבול העכשווי, והמלחמה התרכזה במרבית הזמן שם, בקו הרוחב 38. שם גם נמצא הגבול היום.
אחרי שיעור ההיסטוריה הקצר הזה, שנלמד בין לבין הביקור במגדל עצמו, לקחתי לעצמי את הזמן להסתובב בתצפית ולבהות בעיר ההומה הזו ממבט על. העיר נראיתה כל כך שלווה מלמעלה ומשהו בתוכי הרנין עקב היום היפה שנגלה לי. הראות הייתה כמעט מושלמת, או לפחות טובה בהרבה מהימים הראשונים ומבחינתי זה היה סימן לבאות.
היו המון מבקרים במגדל באותו יום כי מן הסתם היה יום של חג וגם סופ"ש. היו משפחות והיו זקנים שהתגודדו למעלה ונעו במעגל, בדיוק כמוני. לעיתים הייתי מוצא מקום לשבת ונח שם, מנסה לספוג את האווירה הרגועה.
לבסוף החלטתי שהספיק לי וגם היה לי סרט לתפוס עם ג'יימי והחבר'ה שלו, אז התחלתי לעשות את דרכי חזרה אל העיר, במטרה להגיע אל תחנת יונגסאן העצומה ללא בעיות ובזמן לארוחת ערב עם החבר'ה שלו.
מודה שבתחילה לא הבנתי את פשר הימצאותם של לוחמי אומנויות הלחימה ברחבה שמתחת למגדל. אך כשיצאתי מן המגדל, הופתעתי לשמוע מוזיקה קצבית ורועשת עד כמידת האפשר מהולה בצהלות וצעקות קרב. במהירות עשיתי דרכי אל הרחבה, שם הייתה התקהלות עצומה של אנשים, ומה רבה הייתה תדהמתי כאשר ראיתי את אותם לוחמי אומנויות לחימה בבייג' מחולקים לשתי קבוצות, האחת עם מדים אדומים והשנייה עם מדים כחולים. אלו נלחמו באלו. כאשר לוחמים מצד אחד הכריעו תמיד לוחמים מצד השני. לא זכור לי איזה צבע ניצח את מי, מה שברור לי שאותה שעה הייתי פשוט מהופנט. הם נלחמו שם בטירוף, במהירות, עשו סלטות, והיפוכים, מהלכים שרואים בסרטי ברוס לי. אחד נגד אחד, ואחד נגד שלושה. וידם של הצבע האחד תמיד על העליונה.
רגע אחרי זה, כבר הכניסו מוזיקה יותר מסורתית עם מקצב טראנסי, וחבר'ה עם חרבות החלו לשסף עמודי במבוק בסגנונות שונים של שליפת חרב. אילו הייתי זר בימים ההם של קוריאה, לא הייתי רוצה להיתקל בלוחמים שכאלו, ששואפים לשלמות בכל מהלך ומהלך שלהם.
עמדתי שם מהופנט לחלוטין, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. בהחלט ניתן לומר שעד לאותה השעה, זו הייתה אחת השעות היפות ביותר שלי בדרום קוריאה, ואולי בכלל בשנים האחרונות. פתאום הציפה אותי תובנה שבשביל רגעים כאלו, בשביל מופעים כאלו, אני חי, אני מטייל ואני תר אחר העולם הגדול.
הלוחמים השמיעו צעקה שחדרה את הווליום הגבוה של המוזיקה, צמררה את ליבי, העירה אותי והחזירה אותי למציאות. הצעקה לוותה בצליל מתכתי של אבחת חרב שלא הותירה לבמבוק שום סיכוי.בזה אחר זה, נפלו מקלות הבמבוקים שדודים וחתוכים אל הארץ. המופע המרהיה הסתיים.
כעבור שעה קלה, הכל נגמר. הלוחמים, משתי הקבוצות, נעמדו יחד בשורה אחת וקדו לקהל, וזה לא נשאר חייב והריע להם. מבעד למקומיים, יכולתי לזהות לא מעט תיירים. לפעמים הייתי בטוח שאני התייר היחידי בכל סיאול.
הרעב תפס אותי, ולכן הלכתי לחפש מקום לאכול בו. מתחת למגדל היה מסעדה של מזון מהיר, אבל היה גם מסעדה של אוכל קוריאני. הלכתי לשם, כי באמת..אני בקוריאה...בבית אני לא אוכל במקדונלדס..אז כאן? לא צריך להגזים באכילת ההמבורגרים, מעבר לפעם פה ופעם שם. מישהו ציין בפני, שחלק מהחוויה בקוריאה וביפן, זה האוכל...כמעט ביטלתי אותו כי חשבתי שזה משהו שאחסוך בו.
נכנסתי למסעדה הזו, הלכתי לקופה, התבוננתי בתפריט שהוצב מעל לראשן של הסטודנטיות הצעירות וניסיתי לבחור. בחלק מהמקרים היה תמונה, ושיערתי לעצמי כי עדיף יהיה להסתמך על התמונה מאשר להזמין משהו שאני לא מכיר ואהיה מאוד מופתע...לא הגעתי מוכן לקוריאה, לא מהבחינה הזו של מציאת פתרונות לקושי של תקשורת ושפה. הסטודנטים האלו לא כל כך ידעו אנגלית, הנחתי שבגלל היום חג הם היו חבר'ה של תיכון. אם כבר לנסות לתקשר עם מקומיים באנגלית, גם ביפן וגם בקוריאה, אזי עם חבר'ה בני 20-30, שהם סטודנטים שחלקם כבר ראו עולם. האנגלית של חברי ג'ונג סואב לי הייתה אנגלית קלוקלת, אבל באופן יחסי ליתר האוכלוסיה, היא הייתה מושלמת ממש.
לא ידעתי מה להזמין, יצאתי ונכנסתי שוב אחרי שפסלתי שוב את האוכל המהיר המערבי המוכר. בסוף הזמנתי משהו ובתקשורת הנהדרת שלנו, ובכימיה הנהדרת שהספקנו ליצור וכל זאת רק על ידי שימוש באצבעות מכוונות לתפריט, הגענו לעמק השווה.
האמת, כאשר קיבלתי את מה שהזמנתי מצאתי את עצמי מאוד מאוכזב. חשבתי שהגענו להסכמה שבאצבעות שאקבל את מה שבתמונה, מנה שכללה גם בשר, אבל לא... קיבלתי רק ירקות ואיטריות. מאוכזב ומבלי רצון לעשות סצנה לילדים הללו, הדחתי את עצמי לשולחן הכי רחוק מהדלפק. כלומר...לשולחן הכי קרוב לחלון שנמצא על צלע ההר. החלון הזה שנשקף ממנו הנוף הכי יפה.
אבל הייתה עוד סיבה מדוע התיישבתי הכי מבודד מכולם. ברור גם למה...מערבי כמוני שלא יודע להשתמש במקלות האכילה...מוטב לו שישב במקום שאף אחד לא רואה בכדי לחסוך מעצמו בושות...וכך עשיתי.
מה שהזמנתי הי סוג של איטריות עם ירקות בתוך קערת מרק. ניסיתי ללקט את הירקות עם מקלות האכילה, אך רק בהצלה מסוימת. זה כל הזמן נפל לי, והאחיזה לא הייתה טובה. כל הזמן הבטתי מסביבי, כי הייתי בטוח שכולם צופים רק בי. בדיוק כמו שאכלתי פעם את ה"קספר בורגר" ב"קספר בורגר" בניו זילנד, בפרבר של העיר קרייסטצ'רץ'. הזמנתי המבורגר שהיה יותר גורד שחקים מכל דבר אחר. לא ידעתי איך לאכול את מהשקיבלתי אז. בדיוק אותו הדבר באותה שעה שישבתי שם וניסיתי לתהות אם לא כבר עדיף לי למצוא מזלג או כף או משהו מערבי אחר שיסייע לי לאכול את האוכל. לא! תתמודד! זה מה שהיה לעצמי להגיד לעצמי. התמודדתי. בסוף לא השארתי כלום, אפילו לא את המרק עצמו.
לאחר מכן כבר עשיתי את דרכי למטה. לא לפני שחשקתי בכוס קפה, או יותר נכון, פחית קפה. המכונה היחידה שידעתי על קיומה בהר נמצאה ממש במורד העליה. כך שמבלי לחשוב פעמיים עשיתי את דרכי במורד הכביש, וזו הייתה חתיכת ירידה של איזה חמש דקות הליכה בשיפוע. הגעתי למכונה, קניתי פחית קפה חם מבלי להתבלבל שוב. בפעמים קודמות לא שמתי לב שיש סימון כחול וסימון אדום, וקניתי את אלו שהיו עם הסימון הכחול... עכשו, אפס מעלות בחוץ אם לא פחות מכך, ואני חושק בקפה חם, ממש מפנטז, וסוף כל סוף מגיע למכונה, מכניס את המטבעות ובוחר משקה שנראה כמו קפה, והופ! הפחית קרה, יותר נכון קפואה, ואני מנסה לנחם את עצמי ולומר לי שזה רק הפחית והמשקה עצמו רותח..אבל לא..המשקה קר..מקפיא...מה קורה כאן? יצאתי מבולבל. אז שמתי לב לסימונים.
עשיתי את דרכי חזרה מעלה. כאשר בדרך אני עושה "שלום-שלום" לכמה קוריאניות שהתלהבו מהמערבי יפה התואר והבלורית שנקרה לדרכן. עד שהגעתי שוב למעלה, הייתי כבר צריך לחפש פח לזרוק בו את הפחית. הטיפוס הזה גמר אותי, השיפוע הזה לא אנושי. מה יש לסיאול לשיפועים?
ברחבה מצאתי ירידה מההר מצידו השני של ההר. הלכתי לכיוון המדרגות, רק בשביל לגלות שמאחורי קיר הבטון ניצבה לה מכונת קפה. כלומר, הירידה הזו במורד הכביש והטיפוס חזרה היו די מיותרים. עמדו בפני שתי אפשרויות. לרדת עם רכבל או לרדת ברגל. מכיוון שרציתי להתעמל קצת, לחסוך בעלויות, וכן להגביר את הסיכוי להתיידד עם מקומויות, בחרתי במדרגות.
התחלתי לרדת, ובדרך נתקלתי כמעט רק במשפחות ובזוגות. הזוגות שיחקו משחק חמוד כזה של אבן-נייר-מספריים, ומי שניצח עלה עוד שתי מדרגות. זה היה כזה מצחיק. הם היו כאלו חמודים. במיוחד הבחורות. לא יכולתי להפסיק להתפעם מיופיין של הקוריאניות. בכל פעם שנתקלתי באחת יפה, הלב שלי הפסיק לפעום. זה הרבה פעמים וכמעט מתתי מספר פעמים באותו היום.
אחרי חצי שעה, אולי ארבעים דקות של ירידה במדרגות עם נוף מקסים של בינייני סיאול, הגעתי אל המדרגה האחרונה וכעת הייתי אבוד. היכן המטרו? זו שאלה טובה, ואף אחד לא יכל ממש לתת לי תשובה.הסתובבתי שם במן מה שהיה נראה לי כמו המשרדים של ההר...היו שם פסלים וקיוסק, אבל לא יותר מדי שלטים. המשכתי עם הכביש לכיוון מרכז העיר, פתחתי מפה וניסיתי להבין היכן אני. זה לא היה פשוט. הכל די מתעתע. כל שמות הרחובות האלו הקשים להיגוי, כולם כמעט נראים בעלי אותו שם.
המשכחתי להתקדם, גם רחובות מוכרים לא עזרו לי כל כך, הרי אלו יכולים להיפרש למרחקים ארוכים. לבסוף, מצאתי שוק. למען האמת היה זה שוק שחיפשתי כבר כמה ימים, בשביל לטייל בו ולראות את מרכולותיו. רצה הגורל והביא אותי לשם במקרה...למרות שמספר ימים ניסיתי להתכייל על המיקום שלו, ללא הצלחה. ספונטניות היא לעיתים ספונטנית לגמרי.
סיירתי בשוק במשך חצי שעה אני חושב. הערב ירד ועמו הגיע הקור. לא שלא היה קר, רק שנעשה קר יותר. בשעה כזו התחלתי להתנזל ברמות רציניות ונגמרו לי ניירות הטישו. פה ושם מצאתי דוכנים של אוכל ולקחתי משם כמה חתיכות נייר לקינוח האף. אחרי זמן מה יצאתי משם ודי מהר הצלחתי לרדת אל המטרו, ומשם הדרך לתחנת יונגסאן הייתה קצרה.
ירדתי בתחנת יונגסאן אחרי חצי שעה אולי של נסיעה בסאבווי, ולא ציפיתי לגלות תחנה כל גדולה. בה יש בנוסף למטרו, תחנת רכבת ראשית וטרמינל אוטובוסים. היו לפחות שש קומות והקולנוע תפס חלק נכבד מקומה חמישית ושישית. הבעייה הייתה להגיע לקומה העליונה ביותר. לא מצאתי מעלית! למרות שיש מעליות. מקומה שלישית, אני חושב, הבניין מתפצל לשתי מגדלים. ועכשיו למצוא את הצד הנכון התווספה לרשימת הבעיות שלי. אל חשש...כעבור רגעים ארוכים מצאתי טלפון ציבורי, הרמתי צלצול לג'יימי, שכבר ישב עם החבר'ה במקום שנקרא "מוג'ו" והיה בסמוך לקולנוע. אני חזרתי לקומה התחתונה, אני חושב. הוא הזמין אותי לשם, ואני התנצלתי על האיחור הקל. כעבור רבע שעה הצלחתי להגיע למסעדה הזו, ובאורח פלא, בדיוק שהתקדמתי לכיוון הכניסה ג'יימי הפנה את ראשו והביט לעברי וגם נופף לי לשלום ו"היכנס היכנס". נכנסתי, התיישבתי לידו. היו שם כמה חבר'ה שלא הכרתי, אבל גם קאנדיס הייתה שם.
מסתבר שהשעה שג'יימי נקב הייתה רחוקה מהשעה של הסרט. פשוט הוא התכוון לארוחה לפני כן. היה נחמד, הוא כבר הזמין לי את המאכלים הכי קוריאנים שיש, אותה קערת ירקות כמו שקיבלתי כמה שעות לפני כן, רק עם ירקות קצת שונים וחלמון של ביצה. הקערה מאבן הייתה רותחת, מסתבר שהאבן שומרת על החום לאורך זמן. "תערבב את הביצה ואז תאכל" זה ההוראות שקיבלתי. עשיתי כן, ותוך כדי מענה לשאלות והקשבה להומור המענג והמיוחד של החבר'ה של ג'יימי נהניתי באמת מכל מרכיב של האוכל.
הם שאלו אותי איך היה הביקור אצל החבר הקוריאני, וסיפרתי להם שהוזמנתי לחתונה קוריאנית. הם קצת קינאו ואמרו לי שאהנה מהטקס המסורתי. שמחתי כי הם הפיגו לי כל מיני חששות שליוו אותי בעקבות ההזמנה, כמו לבוש... לא הגעתי בידיעה שאוזמן לחתונה וגם אם כן, אין לי מה ללבוש לחתונה בקוריאה.
הצטרף אלינו קים לי, אני לא אשכח את זה, כי היה לבוש מהודר וגם קנה נעליים חדשות. כאשר הוא הראה אותם, אנשים ממש השתהו. הנעליים היו כל כך קטנות במידה שלהן, אולי מידה 39. בכל מקרה, כאשר קים לי הגיע, יכולנו לעשות את דרכינו לעבר בית הקולנוע.
משהו מצחיק קרה בדרך לקופות. מערבי קרח הלך לפנינו, וג'יימי וחלק מהחברים שלו חשבו שאולי זה מכר בשם טום. אז ג'יימי רץ קדימה, עבר אותו, ואחרי עשר מטר עצר במקום והסתובב אל "טום". פניו שהביעו אכזבה גילו שזה לא היה טום, אבל הקטעים שרצו לאחר מכן, כאשר אחד החברים של ג'יימי חיקה את הריצה של ג'יימי בהילוך איטי במיוחד, ובצורה מגוחכת למדי. שגרמה לכולנו להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק. ג'יימי מצידו רטן שהוא לא רץ בצורה כזו.
אולי בגלל שזה היה מוצ"ש, יום לפני השבתון של יום ראשון, אנשים רבים יצאו. התפוסה בקולנוע הייתה די מליאה, ונראה לי שמלבד הקבוצה שלנו היו רק עוד כמה מערביים, כל היתר היו מקומיים. הכתוביות של הסרט "השומרים" היו בקוריאנית. בתור אחד שהאנגלית שלו היא בסדר גמור, עדיין יש נטייה לרדת לכתוביות, וכאשר כל פעם מחדש אני מגלה שאני לא יכול להבין את הכתוביות, אני מגחך לעצמי ומנסה להתרכז מחדש בהבנת הנשמע.
הסרט עצמו היה לא רע. היו בו שני חלקים, הראשון היה החלק המצוין, השני קצת פחות. הראשון כלל את הפתיח, השני את יתר הסרט. הסרט מבוסס על קומיקס, שכנראה כולם מלבדי קראו אותו. לפחות בחבורה של ג'יימי. לאחר הסרט הם דנו באריכות על איכות הסרט ועל הדמויות שהופיעו בו. היה שם איש כחול וזוהר, שהוא תוצאה של תאונה גרעינית או משהו כזה, והוא נהפך לגיבור הלאומי אחרי שבמו גופו הכריע את הויאטקונגים, פרט שולי לחלוטין במסכת מעשיו ההירואים להפליא. עלתה בי התהיה - האם האמריקנים הם בעלי תרבות הצורכת גיבורי על? יתכן. עיקר השיחה, מן הסתם, הייתה על הכלי הארוך במיוחד של האיש הכחול. עלו הרבה תיאוריות, וגם מדוע לא היו ביצים בנוסף.
בכל מקרה, עשינו את דרכינו בשתי מוניות לכיוון הדירה של ג'יימי. השעה הייתה כבר מאוחרת. אחרי חצות. המוניות עצרו ברחוב הראשי שנמצא בניצב לרחוב בו שכנה דירתו של ג'יימי. בחנות ליד היו גורי כלבים בכלובים קטנים וזה מאוד משך את קאנדיס. היה בזה משהו עצוב, לראות כלבים בכלובים קטנים. זה מיד גרם לי להתגעגע לג'ואי, הכלבה הנהדרת שלי שנשארה בבית. תהיתי מה שלומה ואיך עבר עליה היום, האם היא מחפשת אותי, או שהיא הבינה שלא אשוב הביתה בזמן הקרוב. לא ב-45 הימים הקרובים.
בדירה של ג'יימי, שאין צורך להזכיר שהיא דירה קטנה, התכנסנו כולנו על הרצפה, כולנו זה אני ועד חמישה לפחות. ישבנו שם ושיחקנו שעה ארוכה בXBOX ובWII. בחיים שלי לא שיחקתי בWII לפני כן, האמת שגם בXBOX לא שיחקתי. אבל הXBOX דמה מאוד לסוני פלייסטיישן...שגם בזה בקושי יצא לי לשחק. אני לא בחור של קונסוליות.
ובכל זאת נהניתי, לא יכולתי שלא. באוויר הייתה המתיקות הזו שאני כל כך לא מכיר. הניחוח הזה של חברות ואחווה, כזו שלא ממש יצא לי להכיר בבית, אפפה את כל הדירה, ובישמה אותי נפלאות.
הערב הזה עשה לי משהו, קשה לי לומר מה, אבל זה שינה אותי במקצת, גרם לי להבין עד כמה ג'יימי בר מזל. בעצם, גרם לי להבין, עד כמה ג'יימי הוא בעצם ה"דבק" כל אסופת האנשים הללו. בלעדיו, הם לעולם לא היו יושבים כך בדירה שלו, או של מישהו אחר. היה משהו בג'יימי שגרם לי לחשוב כך, וזה לא היה הפעם הראשונה.
בשעה שתיים בבוקר, אחרון האורחים עזב, קים לי וג'יימי הלכו לישון. ואני יכולתי לסדר את המצעים ולהתארגן לשינה.
לא יודע אם זה בגלל החתונה שציפתה לי ביום שאחרי, או בגלל ההתענגות מהמשקה שג'יימי הגיש לי - באנדי רום מבאנדברג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה