“He who does not travel does not know the value of men.” – Moorish proverb
16-03-2009
האור חדר בפתאומיות אל חלל החדר והאיר אותי. אני לא חושב שבחלון היה יותר מווילון בגוון בהיר שלא ממש חסם את האור, לפחות זה מה שאני זוכר. בעוד אני מתארגן ניסיתי לעכל את חוויות הערב הקודם, הרגשתי את הפלאשבקים חוזרים והולמים בי. הפלאשבקים הגיעו במקטעים, ולא בשלמות. יכול להיות שזה האלכוהול של הסוג'ו שערפל את חושי בשעות ההם והיקשה עלי לבצע את פעולת השחזור המתבקשת. התארגנו כולנו לאט. הקיבה שלי ממש דרשה למלא אותה. נדמה לי שאחרי כל כך הרבה כוסיות סוג'ו, לכולנו הייתה חמרמורת.
שעה קלה לאחר מכן, כבר ישבנו במסעדת הפועלים בסמוך, והם הזמינו ארוחת בוקר שהינה מזינה מאוד לאנשים עם חמרמורת. מבחינתי כל כדבר היה חדש ובמיוחד בהתנסות עם הארוחות הקוריאניות, כך שמלבד הקימצ'י, אני לא בטוח שהצלחתי להבין מה אני אוכל. נדמה שזה היה סוג של מרק עם כל מיני סוגים שונים של ירקות ועוד סוג של דג. בכל מקרה, כמו בכל מקום אחר, זה היה מאוד טעים ומוגש בקפידה. בעל המקום כל הזמן הגיח מפינתו בשביל לבחון אותי, את המערבי שיושב במקום שלו. הייתה לי הרגשה שלא יוצא לו לראות הרבה מערביים. העיר הזו היא לא אטרקציה תיירותית. הוא בכלל שמח לדעת שמאוד נהניתי מהארוחה וכן שיכולתי לשגר אליו את ה"קמזה אמינדה" שזה "תודה רבה" בקוריאנית.
לאחר מכן נסענו למקום עבודתו של חבר של לי. מקום העבודה היה אחד משלושת המספנות הגדולות בקוריאה. העובדה הזו גרמה לחברו של לי להביע גאווה ממקום עבודתו. כאשר הגענו לשם, ראיתי את המבדוקים הענקים, ומבנים נוספים שהראו לכל מי שבא מרחוק כי מדובר במספנה רצינית למדי. הסתובבנו שם ולקחנו מספר תמונות. לאחר מכן, המשכנו בדרכינו ליעד הבא. ושום דבר לא הכין אותי אליו.
זה בפירוש לא היה כמו מה שהיה בערב הקודם...מה גם שעדיין היה בוקר. היעד הבא היה בעצם מקום שהיה מאין מקדש או מנזר ששכן עמוק בהרים. למעשה היה זה מנזר קטן יחסית עם מספר מבנים רגילים ומספר מבנים מסורתיים יותר. באחד המבנים המסורתיים יותר שכב לו בודהה גדול יחסית, ואני חושב שזה היה היחודיות של המקום. מלבד זאת יכולתי להסיק לפי מבטי המקומיים והנזירים, שכנראה לא הרבה מערביים מגעים לשם, אם בכלל מגיעים. למרות שבמגרש החנייה עמדו מספר אוטובוסים, כל התיירים היו בעצם מאמינים מקומיים.
במשך שעה קלה ערכנו שם סיור ואחד הדברים הזכורים לי ביותר הוא מוזיקת הרקע שנהוג להשמיע במנזרים. מוזיקה מסורתית, עדינה ונעימה. מרגיעה מאוד, את זה אני יכול להגיד ללא שום היסוס. במיוחד אחרי ליל אמש. במשך זמן מה ניסיתי לאתר את המנגינה הזו, ואני חושב שלבסוף הצלחתי. שאלתי גם בפורום דרום קוריאה בלונלי פלאנט, אבל לא זכור לי שממש חזרתי לבדוק אם מישהו השיב לי.
הסיור נמשך ודילגנו ממבנה מסורתי אחד עם הבודהה השוכב למבנה אחר בו יש מן קרוסלה כזו עם כל המזלות, או 12 חיות שכל אחת מסמלת מזל אחר, אני חושב, והכל מזהב טהור, כך נראה לי לפחות. היה שם מן תוף ממתכת כזה שנותנים לו גונג עם פטיש, וזה אמור לתת מזל או הצלחה בחיים. בין לבין עברנו על פני כל מיני פסלים של בודהה וחבריו שהיו מפוזרים ברחבי המנזר ובחלקם אף קדתי קידה.
הביקור הקצר במקום היה מרענן למדי. באמת שנחמד למצוא את עצמך הרחק בהרים במנזר שנדמה שאין רבים שיודעים הרבה עליו. מעולם לא הצלחתי לקלוט את שם המנזר, אך אני לא חושב שזה משהו חריג. מעולם לא הצלחתי להתחקות אחר המנזר באינטרנט, אולי משום שהכניסה אליו הייתה בחינם.
לאחר הביקור במנזר הגיעה השעה להיפרד מחברו של לי. חזרנו למספנה והורדנו אותו שם. נפרדנו ממנו, והוא בחיוך סימן לי ביד מה אני צריך לעשות בהמשך שהותי בקוריאה. היה זה סימון שלא דרש תרגום למילים. את כף יד שמאל הוא קימץ, ועם כף יד ימין הפתוחה לרווחה היא טפח קלות על כף היד הקמוצה. אין ברור מזה.
היעד הבא היה העיר השנייה בגודלה בדרום קוריאה - בוסאן (או פוסאן). התרגשתי מהעובדה הזו רק מפני שבהכנות לטיול יחסתי לעיר נתח חשוב מהשהות שלי בקוריאה ובמה שארצה לראות, רק שבדיעבד נראה לי שניסו לשכנע אותי להישאר מינימום זמן ובעצם זו עיר נמל שאין בה יותר מדי מה לראות. אינני משוכנע לגבי כך, אך בחלק מהתכנונים שלי חשבתי לקפוץ ליפן או מיפן, דרך העיר הזו. ישנה "מעבורת קליע" בדיוק כמו הרכבות, אשר חוצה את הים היפני בשלוש שעות בערך, וזה ממש, אבל ממש מהר. לשם השוואה ישנן מעבורות שלוקח להם פי 4 יותר לאט. בכלל, העיר בוסאן היא שער היציאה הימי מדרום קוריאה, ובמלחמת קוריאה למשל היא נהפכה להיות בירת קוריאה הדרומית אחרי שסיאול נפלה לידי הקומוניסטים כמו מרבית קוריאה. כתבתי על כך לפני מספר פוסטים.
הנסיעה לשם הייתה קצת משמימה. למרות שהיה יום יפה ונופיה ההרריים של קוריאה נשקפו משני צידי הכביש, העייפות הזו המשיכה לגבור עלי והמשכתי למצוא את עצמי נרדם כל זמן מה לשעה קלה. רמת הכבישים בקוריאה הייתה כל כך טובה, וזה כנראה לאור העובדה שמערכת הכבישים הופרטה, כך שחברות פרטיות מנהלות ומתחזקות ולשם שינוי גם גובות אגרה. אחרת איך עוד אפשר להסביר שרק בשביל להיכנס לעיר בוסאן, לי נאלץ לקלוע בשלוש פעמים שונות למכשירי האגרה? פשוט טירוף. כל פעם סכום זניח אחר, אבל לחשוב שיש מאות אלפים שמשלמים את האגרה הזו מדי יום, אם לא מיליונים...זו הכנסה לא רעה בכלל, וזו מסייעת לחברות לשמור על רמת כביש נאותה למדי.
בעיר בוסאן קצת התברברנו. ממה שאני זוכר זו עיר די מודרנית, שלעיתים הזכירה לי את חיפה. היו הרבה עליות וירידות, והרבה אנשים שהלכו ברחובות, ומצד אחד נשקף הים והנמל, והרבה אוניות מסחריות ואוניות מסע באופק ובמפרץ. בעצם לא היה לנו יותר מכמה שעות להעביר בעיר עד התחנה האחרונה ליום זה שהייתה העיר קיונג-ג'ו, ולבסוף החלטנו לטייל בפארק הלאומי _____ (אמלא מאוחר יותר). הפארק שכן קרוב לים ואי שם במרכז העיר. לא זוכר אם שילמנו בשביל לטייל בו. המסלול בפארק היה מעגלי, ובאיזה כיוון שלא תבחר, תצטרך להתמודד עם עליה קשה ובסופה ירידה תלולה. נדמה כי יש אנשים שמנצלים את המסלול לכושר, וזה כמובן לפי הלבוש הספורטיבי שלהם.
בקטע מסוים של המסלול ניתן לרדת לחוף הים הסוער, אך כמובן שאין מה לחשוב על שחייה והשהות שם די קצרה. בקטעים אחרים אפשר לקוד קידה לכל מיני בודהות וגלי אבנים. לפני יש לבצע פעולת טיהור, שהיא בעיקרון לשטוף ידיים משוקת מסוימת. לקראת הסוף הגענו לתצפית לעבר הים ושם היה גם משקפות כאלו שצריך לשלשל אל תוכן מטבעות של 100 וון (פחות מ-10 סנט) בכדי לבהות באוניות מסע שהראות כמעט העלימה לחלוטין. באותו שלב היה רוח בלתי נסבלת והקור הקפיא אותי. כן כן, למרות שלא הזכרתי את הקור כבר זמן רב, עדיין היה קר בקוריאה. נכנסנו לחנות בתצפית וקניתי סוג של עוגיות אורז או מאפה מקומי. אכלתי אותו בשקיקה, ונדמה כי לי נתן לי ליהנות ממשהו שאין לי אפשרות לאכול בבית.
את הסיור סיימנו אחרי שעתיים של הליכה מאומצת, אם בעליות או אם בירידות. חזרנו לרכב ולהתחלנו לנוע לכיוונה של העיר קיונג-ג'ו. המרחק היה כשעה עד שעתיים נסיעה. כבר הייתה שעת אחר הצהרים מוקדמת, ולי היה אמור להיפרד ממני שם ולשוב לסיאול. הנסיעה לסיאול בעצם הייתה חצייה חוזרת של המדינה. אם להשוות את זה לישראל, זה כאילו שיצאנו מאילת למטולה, וביום לאחר מכן לי לקח אותי לעכו וקינח בחיפה, ושם אחרי שהוא מוריד אותי הוא נוסע חזרה לאילת.. ורק כאשר אני מתבונן במפה, אני נדהם לגלות כמה קיונג-ג'ו הייתה בעצם קרובה לבוסאן. וכמה קיונג-ג'ו הייתה רחוקה מסיאול. דבר שאלמד היטב כעבור יומיים בחזרה שלי לסיאול. אז זהו בערך אומדן מרחקי הנסיעות שנסעתי עם לי.
לקראת שעות הערב הגענו לקיונג-ג'ו. שוב היינו צריכים לשלם אגרה בכניסה לעיר, זה עניין של קבע אני מניח. כמו לשלם אגרה כדי להיכנס לירושלים. אגב, קיונג-ג'ו מבחינה היסטורית היא כמו ירושלים. עוד לפני שנכנסים לעיר עצמה ורואים את הבתים בפאתי העיר, אפשר להיווכח ביחודיות של העיר, נדמה שכמו שבירושליים יש "כלל" כזה שבונים את הבתים באבן ובסגנון מסוים (בטח להוציא את הולילנד ומזרח ים), אזי כל הגגות בקיונג-ג'ו צריכים להיות בעלי צורה מסורתית. אני זוכר שאהבתי את המראה הזה, כמעט 90% מהבתים היו עם גגות כאלו. הבתים עצמם חלקם נראו ישנים מאוד ואחרים נראו אף מוזנחים משהו, אבל הגג ממש כמו גג של מקדש קטן עם קורות מגולפים.
כאשר הגענו למרכז העיר, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. קיונג-ג'ו, עיר קטנה עם 300 אלף תושבים (לונלי פלאנט 2004) בעלת מרכז עיר עם ביניני קומות. רובן ביניני משרדים, אך חלקם גם בתי מלון. זה במעגל הראשון של מרכז העיר, ובמעגל השני יש רחובות צפופים וצרים להחריד, הדומים אחד לשני באופן כזה שהייתי יוצא מן ההוסטל והולך לאיבוד כבר אחרי הפנייה הראשונה. לי הצליח לנווט את הרכב על פי מכשיר הGPS המובנה ברחובות הצרים הללו ולהגיע לבסוף להוסטל.
ההוסטל היה נראה בדיוק כמו בתמונה, אבל בתמונה רואים רק את ההוסטל ולא מה שמסביב לו. המבנה נראה ישן ומוזנח יותר, ואנחנו נכנסו לתוך ההוסטל ונתקפנו שוק. לא רק אני, גם לי. הכניסה שהייתה מופרדת על ידי מחיצות נראיתה קטנה. חדר הקבלה, זה שמעבר למחיצה היה מרווח יותר, אך מפוצץ בפריטים כאילו היה בית פרטי או מחסן. לקח לי רגע לקלוט זקנה נמה על הרצפה, וכאשר לי צלצל בפעמון היא כמה באחת. ברכה אותנו וקראה למי שנראה כמו בעלה.גבר ישיש הגיע לדלפק משומקום ובירך אותנו, בדק ברשימות וגילה את שמי עוד לפני שאמרתי לו את שמי. ככה זה כאשר אתה כמעט האורח היחידי בהוסטל. לי נראה לי קצת בהלם מהמקום, ושאל אותי באנגלית עם המקום בסדר, השבתי לו בחיוב. השהיה במקום הייתה זולה, 14 דולרים ללילה. בדיעבד שילמתי לו 30 אלף וון. זה היה אמור להיות סכום מנוכה המקדמה באינטרנט. עד היום לא ממש בדקתי עם שילמתי יותר, הנחתי שזה בערך, ווון לכאן או וון לשם ממש לא משנה כלום.
לי עזב, הייתה לו נסיעה לארוכה. הודיתי לו מאוד על היומיים האחרונים, על החוויות הקוריאניות הרבות שעברתי ביומיים האלו, ואיחלתי לו נסיעה נעימה ורעננה לסיאול הרחוקה. ואז הוא נעלם, ושנייה לאחר שהרכב שלו נעלם התמלאתי בתחושה שמילאה אותי כאשר נפרדתי לראשונה מהשותף האחרון שלי במהלך מסעי בניו זילנד. היו לי 3 שותפים, 2 זרקנו אחרי כמה ימים והאחרון, איתו שכרתי רכב, חזר הביתה או המשיך ליעד אחר. אין לי מושג. כאשר נעלם, הרגשתי שאני כולי לבד, נתון לגורלי בלבד. זו הייתה אותה ההרגשה. קצת מזופתת, אבל מאוד אמביציונית.
העליתי את הציוד לחדרי. מה שנקרא חדר דורם. כלומר עם כמה מיטות. הייתי לבדי בחדר, לא היו לי שותפים וזה הכי נחמד. באמת. אפשר גם להוסיף כמה דולרים ולשלם על חדר פרטי, אבל למה לעשות את זה? ככה לא פוגשים אנשים חדשים. החדר עצמו, כמו המסדרון, כמו המדרגות, נראה ישן, קצת מוזנח ועלוב. לא היו מיטות, היו מזרנים. ארבעה כאלו, כאשר שניים מתוכם צמודים לקיר. על מזרן היו מספר שמיכות, כאשר חלקן היו כבדות, והיו אמורות להיות תוספת במקרה של לילה מקפיא במיוחד. הכריות, מיותר לציין, היו כמו אבן. לא יודע מה נסגר עם הקוריאנים האלו, מילא לישון על הרצפה, אבל להניח את הראש על כרית אבן.. בכל מקרה, זרקתי את הציוד שלי שם, ניסיתי לנעול את הדלת שלא ממש ננעלת ויצאתי למסדרון הניצב, לבדוק את עמדת המחשב. נראה לי שהמחיר היה 1000 וון לחצי שעה או רבע שעה. בדרך כלל לא דורשים לשלם, והתשלום הנ"ל היה מבוסס על אמינות המשתמש. כלומר, המשתמש עצמו היה צריך לשלשל כל זמן נתון את הסכום הנתון לתוך כוס.
קיבלתי מייל משיין. לא הצלחתי ליצור איתו קשר, ולמרות זאת הוא חיכה לי. הרגשתי רע מאוד לגבי הפספוס, אך הייתי שמח אילו הייתי יכול לפגוש אותו, אבל הקצר ביצירת התקשורת מנעה את המפגש ההיסטורי ביום שהיה חשוב לו, יום ההולדת שלו. הרגשתי מאוד רע כי הרגשתי שאכזבתי אותו קשות. במשך ימים ואף תקופה לא מבוטלת לאחר מכן, כאב לי על הפספוס. אני מניח שלא ניתן לרצות את כולם. חבל.
יצאתי לסיור בעיר. הובהר לי שבאחת עשרה נועלים ואף אחד לא נכנס לאחר מכן. למרות הידיעה הזו יצאתי לטייל ברחובות העיר, בניסיון להגיע למרכז העיר ולהתרשם מהעיר עצמה. למרות ההסברים של איש צעיר שגם עבד בהוסטל ובפיו הייתה אנגלית מצוינת, הלכתי לאיבוד כבר אחרי הפנייה הראשונה. הכול פשוט נראה אותו הדבר, כל הרחובות, המכוניות, המוטלים, המסעדות. התקשיתי למצוא את דרכי בין כל אלו. לבסוף, כאשר כבר היה כמעט חשוך לחלוטין, מצאתי את מה שהיה נראה כמו הכביש הראשי של העיר. חציתי אותו והמשכתי ישר, חלפתי על פני בית ספר שהיה נראה כמו תיכון, או חטיבת ביניים, בדיוק כמו אלו שרואים בסרטים, ומצידו השני של הכביש נראה שדה פתוח עם גבעות.
הגבעות האלו נראו יותר כמו בליטות גבוהות. מיד נזכרתי בבליטות שראיתי יממה לפני כן. הבליטות האלו היו גדולות יותר ולכן הנחתי שהן היו קברים של אנשים חשובים יותר, כמו מלכים. כמה שהבליטות היו יותר גדולות, כך המעמד של הנקרב היה יותר גבוה. ביחד עם הנקבר נקברו גם חלק מרכושו ובכדי להגן עליהם מפני שודדי קברים, בנו גבעה אשר מליאה בסלעים קטנים. כך שמי שינסה לחפור, יקבר במפולת סלעים. לא יודע אם זה היה עומד במבחן התוצאה של הזמן המודרני.
המשכתי לסייר, והגעתי לעוד רחוב מרכזי עם חנויות ומסעדות רבות. הלכתי שם סחור סחור, בלי מטרה מוגדרת מראש. סתם נהניתי לבחון את הקוריאנים ואת התנהגותם, לא שהיה מה לבחון. הם התנהלו כמו שאנשים מתנהלים בכל מקום בעולם. חונים במקום לא נכון, או בחנייה בתשלום ומנסים להתחמק מתשלום, בעל החניון רודף אחריהן והן מתנצלות ומשלמות לו. כמעט הצליחו. המוכורת בדוכני המזון מאוד נחמדות ותמיד מחייכות על העוברים ושבים, במיוחד תיירים מערביים כמוני. האמת, לא נתקלתי ביותר מדי פנים מערביות.
אחרי זמן רב, נכנסתי לסניף של מקדולנד, מה שאני לא עושה בבית, והזמנתי אוכל. אכלתי בתיאבון רב, הייתי רעב. כל היום אני בדרכים, מטייל, הולך, נמצא בפעילות פיזית בלתי נגמרת, ואוכל פה ושם. אחרי הארוחה המשכתי לשבת בסניף והתחלתי לרשום ביומן את קורות מסעי בימים האחרונים. בניגוד לטיול הקודם, בטיול הזה לא היה לי זמן בכלל לשבת ולרשום, הכל היה כל כך אינטסיבי ומהיר.
בסביבות השעה עשר וחצי התחלתי להתארגן לחזרה להוסטל. פתאום נזכרתי שזה לא הולך להיות קל וניסיתי בדלפק לקבל הכוונה טובה יותר. דין קוריאה כדין יפן. הכל בלגן. כל הרישומים והמספור של הבניינים מסודרים באי סדר של ממש. הבחורה המסכנה שלא ידעה אנגלית כל כך טוב, הפנתה אותי לעובדת אחרת שכן דיברה קצת אנגלית. זו הסתכלה במפה המצוירת מההוסטל ולא ידעה איך לכוון אותי. למרות זאת לא נשברה והרימה טלפון להוסטל, אלו נתנו לה הוראות, ובזמן הזה, כבר נותרו עוד עשרים דקות עד לנעילה. אם שום דבר לא ישתבש בדרך, אגיע תוך עשר דקות, אולי חמש עשרה דקות.
הודיתי לה ויצאתי מן הסניף של מקדולנד. פניתי ימינה ועוד ימינה ואז נגלה לי הרחוב הארוך עם בית הספר בצידו האחת ואתר הקברים בצידו השני. במהרה הגעתי לכביש הראשי ומשם שוב הייתי אבוד. הייתי צריך לחשוב באיזה רחוב צדדי בצידו השני של הכביש, עלי ללכת, בשביל להגיע להוסטל. האמת, כולם נראו אותו הדבר. זו הבעיה בעיר הזו. בחרתי אחת, והלכתי בה ישר, עד שהבנתי מהר מאוד שזו לא האחת. יכולתי אומנם להבחין בשלטי מוטלים ובתי מלון זוהרים וגבוהים,אשר ניסיתי לסמנם כציוני דרך. אך ללא הצלחה. מצאתי את עצמי אובד ברחובות צרים ודומים, ובלי הולכי דרך שהלכו שם. בשלב מסוים ראיתי נערה קוריאנית צועדת מולי, ניסיתי לדבר איתה שתסייע לי, ורגע אחרי כן אביה הגיע עם הטנדר שלו. משראה אותנו נתקף חימה וזעם כלפיה, היא עלתה לרכב, ויכולתי לראות אותה מרכינה את ראשה ואת אביה מטיח בה דברים כמו אולי כמה לא ראוי מצידה לשוחח עם זר כמוני. אני חושב שבאותו רגע אני חשתי בושה על מה שקרה, לא יכולתי לדעת או לשער שזה מה שיקרה ואילו הייתי יודע לא הייתי פונה אליה מלכתילה. בדיעבד, חשבתי שאולי היית צריך לשבור את הכעס שלו על ידי זה שאגש אליו ואבקש ממנו עזרה. חבל. מקווה שהנערה לא סבלה יותר מדי מהקשיחות הזו של אנשי המזרח הרחוק.
זה לא עזר לי. עדיין הייתי אבוד. נותרו דקות מועטות, ורק לפי האינטואיציה התחלתי לחפש את ההוסטל במבוך העירוני הזה של קיונג-ג'ו. הייתי צריך לדעת...אני כבר מכיר את עצמי. אם אני הולך לאיבוד, זה יכול להיגמר לא טוב.
והינה, ממש בשנייה האחרונה, או דקות ספורות לפני השעה אחת עשרה בלילה, מצאתי את ההוסטל ששכן בקרן הצומת של שני רחובות. עמוק בתוך הרובע הזה. נכנסתי פנימה, וחשתי תחושת הקלה גדולה. נדמה שגם בעלי ההוסטל חשו תחושת הקלה כאשר ראו אותי לבסוף. בירכתי אותם והודיתי להם.
במהלך הערב ישבתי בקומה השנייה של ההוסטל וצפיתי בטלוויזיה תוך כדי אכילת הטקאווי ממקדונלד. פתאום הצטרף אלי קשיש דובר אנגלית, ופצחנו בשיחה בלתי נגמרת. השיחה ארכה אולי כשעה, ובזמן הזה לא העזתי בכלל לגעת באוכל. זה התקרר ולאחר שהזקן הלך לו לדרכו המשכתי לאכול. זה כבר לא היה טעים.
מעט לאחר מכן, כבר הכנתי את עצמי לשינה. עדיין הייתי לבדי בחדר. זו הייתה הפעם הראשונה בקוריאה שישנתי לבד, הרחק מחברי. תהיתי עם לי כבר הגיע לסיאול, תהיתי מה צופן לי יום המחר. היו לי כבר תוכניות, מסלול שבניתי בסיוע של הבחור הצעיר שעובד בהוסטל.
אחרי שבחרתי את מה שהיה נראה לי כמו המזרן הנוח ביותר, נשכבתי עליו והרגשתי כמה שהוא לא נוח, אך בר התרגלות. פרשתי את השמיכות עלי וניסיתי להירדם. זה היה מצב קצת מוזר, ותמיד אני מנסה להיזכר בפעמים הראשונות שישנתי ככה באיזה הוסטל בארץ רחוקה, כמו ניו זילנד. אותה הרגשה חלפה בי.
ולאט לאט נכנסתי למצב שינה, ולבסוף נרדמתי.
